עד שניסיתי לתרגם זה לא היכה בי

החדשות אתמול בערב – קראתי על זה באינטרנט, אני מקבלת עידכונים מהאתר של מעריב בטוויטר. המילים היו מוכרות, הביטויים הם כאלה שקראנו כל כך הרבה פעמים שזה נהיה כמעט נורמלי.

רק כשסיפרתי לבעלי, והייתי צריכה לחפש מילים באנגלית לתאר מה זה וידוי הריגה – אז זה היכה בי, אז באו הדמעות.

אני צברית, וחייתי בארץ עד גיל 27, ואחר כך שוב בערך שנה בגיל 40. גדלתי וחייתי עם המציאות המטורפת הזאת, שבה יש אנשים שרוצים להרוג אותנו וממציאים כל מיני דרכים לעשות זאת. כשהייתי ילדה קטנה באיזור המרכז, זה היה בעיקר עניין של לא להרים חפצים שאנחנו רואים ברחוב כי זה יכול להתפוצץ. אח"כ התחיל הקטע של חטיפת מטוסים. כשחזרתי לארץ בגיל 40 היו לנו כבר מחבלים מתאבדים. השיטות משתנות, המציאות היא אותה מציאות – יש אנשים שרוצים, בכל מחיר, להרוג אותנו.

וכישראלי אתה חי עם המציאות הזאת ואתה פשוט לא יכול לחשוב על זה כל הזמן. אי אפשר להתמוטט כל פעם שזה קורה, חייבים להמשיך לחיות. בסופו של דבר זו התשובה למה שהם מנסים לעשות, זו ההוכחה שהם לא מנצחים.

אבל מפעם לפעם, כשאתה צריך להסביר את זה למישהו שלא מכיר את המצב, מישהו שלא גדל על זה ולא רגיל לזה, פתאום זה מכה בך. פתאום אתה קולט כמה בלתי-נורמלי ובלתי-סביר ובלתי-אנושי זה.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s