ובבית יודעים על זה?

כשהייתי צעירה עשיתי כל מיני דברים שהיה די ברור שבבית לא יאהבו. זה היה כאילו לקחתי על עצמי את תפקיד הכיבשה השחורה של המשפחה, כאילו עשיתי רשימה של כל הדברים שיביאו חררה להורים שלי ועברתי מאייטם אחד למישנהו – עישון סיגריות? בוצע. סקס עם מישהו פי שתיים מגילי כשאני עוד קטינה? בוצע. עישון חשיש? בוצע. וכו' וכו' – הכל מתוך רצון בלתי מודע שהוריי סוף סוף יוכיחו שהם אוהבים אותי ע"י זה שיציבו לי גבולות. כי ככה זה: ילדה שנותנים לה ללכת למסיבות כיתה בלי להגדיר שעה שהיא חייבת לחזור הביתה – כשכל הילדים האחרים מסביבה יודעים באיזו שעה מצפים להם בבית – סופגת את המסר הבלתי מילולי: לא אכפת לנו מספיק ממך כדי שנציב גדר הגנה מסביבך. את לא שווה את זה. כמובן שלא זו היתה כוונתם, אני יודעת שההורים שלי כן אהבו אותי – אני לא כאן כדי להאשים אף אחד, כולנו עושים טעויות. כשאנשים מביאים תינוק לעולם, הוא לא בא עם חוברת הוראות שימוש.

אז כך גודלתי – בלי גבולות מסביבי, ולכן בלי תחושת ערך עצמי. גדלתי בר, ובלי שאהיה מודעת לכך, זה כאב. בלי שאהיה מודעת לכך, קינאתי בפרחים המוגנים. רציתי שמישהו יַראה מספיק אכפתיות כדי להגיד: לא, לא, אל תעשי את זה, זה לא טוב בשבילך. אמא שלי גידלה אותי על "רק שאבא שלך לא ידע על זה, הוא יחטוף התקף לב"  ועל העקרון של "תעשי מה שאת רוצה כל זמן שאת לא פוגעת באף אחד", שזה עקרון שנשמע טוב עד ששואלים את השאלה: רגע, ומה עם דברים שפוגעים בי? מה עם הרס עצמי? על זה לא אכפת לך?

וכך במשך שנים רבות עסקתי באופן שיטתי בהריסת חיי. זכורה לי עד היום המורה היועצת שבסוף בי"ס יסודי (אז זה היה עד כיתה ח', ומשם עברנו ישר לתיכון) אמרה לי שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה, שכל מה שאבחר לעשות, אצליח בו. היא התכוונה לזה שאני אינטליגנטית, היא דיברה על בחירת תחומי לימוד בתיכון ובחירת מקצוע לעתיד. אבל האמת היא שדווקא בפרוייקט הריסת החיים הצלחתי להגיע להישגים מרשימים.

ואז, בגיל 27, כשהייתי לגמרי על הפנים, נכנס גורם בלתי צפוי למשוואה: פגשתי את אלוהים.

זה היה די מפתיע מבחינתי, כי לא ידעתי אפילו שהוא קיים.

לאט לאט הוא התחיל לשנות אותי. לאט לאט, מפני שאני לא הייתי מוכנה לשינוי דרסטי בבת אחת, והוא לא כזה שמכריח, הוא מחכה לשיתוף פעולה.

לאט לאט התחלתי לספוג את המסר ממנו: שהוא אוהב אותי מספיק כדי שיהיה אכפת לו איך אני חיה.

אחרי כל הדברים ההרסניים שעשיתי, פתאום נכנסה קרן אור לחיים שלי – אבל זה היה מהול בעצב, כי ידעתי שזה לא יתקבל בברכה בבית. ידעתי שביום שבו אספר לאמא שלי שהפכתי למאמינה בישוע, היא לא תחייך ותיתן לי את ברכתה – וזה כל כך עצוב, כי ישוע הוא זה ששינה את חיי לטובה! אבל מזה כאלפיים שנה אנחנו, העם היהודי, חיים עם שטיפת המוח של הרבנים שפסקו שהוא לא המשיח, ועם המסר שלהאמין בישוע זה אומר להמיר דת, להפסיק להיות יהודי.

גם אני גדלתי על המסר הזה, ולכן כשפגשתי את ישוע חשבתי שאני מקבלת עלי דת אחרת – לקח לי שנים להתחיל להבין, לעכל ולהפנים, שישוע הוא המשיח של העם היהודי, זה שהובטח בתנ"ך, שיבוא להושיע את עם ישראל וגם להיות אור לגויים. שהוא לא בא לייסד דת – הוא בא לקיים את מה שכתוב, לחתום בדמו את הברית החדשה שאלוהים הבטיח דרך הנביא ירמיהו. לקח לי שנים – כמו שאבותינו התהלכו במדבר ארבעים שנה לפני שהגיעו לארץ המובטחת, אני עברתי כשתים עשרה שנה של להיות כמעט-מאמינה, רגל פה ורגל שם, עד שאלוהים גרר אותי חזרה לארץ, שתל אותי בתוך קהילה משיחית ישראלית, ופקח את עיניי לכל מיני דברים שעד אז לא הבנתי. ואז, בגיל 40, התחילו חיי מחדש.

האמונה בישוע זה הדבר ההכי חיובי שקרה בחיים שלי. לכן אני מסרבת לטאטא את זה מתחת לשטיח, כאילו זה אחד הדברים שצריך להתבייש בהם, לא לספר לכולם – דברים שצריך להתבייש בהם עשיתי המון לפני כן, יש רשימה ארוכה תחת הכותרת "דברים שמירב עשתה וממש חבל", אבל האמונה שלי בישוע המשיח, שהוציא אותי מהחושך אל האור ומעבדות לחירות, בזה אני לא אתבייש ואת זה אני לא אסתיר.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s