איך אפשר לדעת? או: המוח זה לא הכל

מגיל צעיר היה ברור שיש לי אינטליגנציה גבוהה, עשו לי בבית הספר מבחן איי קיו ושמו אותי בקבוצת מחוננים. אחלה. זכור לי שלמדנו דברים כיפיים כמו תורת המשחקים, היה נחמד. המוח שלי אוהב חשיבה לוגית. היה שלב שחשבתי ללמוד תיכנות מחשבים. היתה תקופה שיצאתי עם סטודנט למשפטים והלכתי אתו לחלק מההרצאות, סתם בשביל הכיף. בגיל שלושים ומשהו כשחיפשתי משהו מעניין לעשות בשעות הפנאי, הלכתי לקורס לוגיקה והרגשתי שהמוח שלי ממש מאושר, כאילו נתתי לו גלידת בן אנד ג'ריז או משהו. אחר כך נרשמתי לתואר בפילוסופיה, שוב בשביל לתת למוח שלי את החווייה הכיפית הזאת, לקחת רעיונות ולשחק אתם.

יש לי אחלה מוח, שימושי מאד – אבל יש לו מגבלות. יש דברים שחשיבה הגיונית לא יכולה לעזור בהם. (הערת שוליים פדנטית: כן, אני משתמשת כאן במילה "מוח" כשכוונתי לאינטלקט, לצד הרציונלי שלנו, למרות שמבחינה מדעית ברור לי שבמוח שלנו קורים כל מיני תהליכים ולא רק חשיבה רציונלית. אני מרשה לעצמי את השימוש הזה כי אני כותבת פה בלוג ולא מאמר מדעי.)

זכור לי מילדותי שאבא שלי סיפר לי על שעורי בית בספרות מתקופת לימודיו – נתנו להם סיפור לקרוא, ונתנו להם שאלה על הסיפור: למה X (לא זוכרת את שמות הנפשות הפועלות) אהב את Y? התשובה שאבא שלי כתב היתה – כדרכו – קצרה בהרבה ממה שציפו, אבל לדעתי זו היתה תשובה מלאה בחוכמה אמיתית. הוא ענה: האהבה אינה יודעת למה.

או, במילים אחרות: יש צדדים אחרים לאישיות שלנו, לא רק הצד הרציונלי, החושב. ויש דברים בעולמנו שאי אפשר לתפוס אותם ע"י חשיבה הגיונית. חיוך עולה על פניי כשאני נזכרת בתקופת לימודי הפילוסופיה, באחד התחומים שיכולנו לבחור: פילוסופיה של האמנות. יושבים אנשים ברי דעת והוגים בשאלה: מה זו אמנות? איך אפשר להגדיר אמנות? ועוד אנשים ברי דעת מנסים להגדיר אסתטיקה. אבל זה כאילו נצא החוצה בגשם וננסה לצוד טיפות עם מסננת.

כשאנחנו מסתכלים על יצירת אמנות שמדברת אלינו, היא לא מדברת אל הצד השמאלי של המוח, הצד החושב ובוחן ומנתח הכל באופן הגיוני. אני לפעמים כותבת שירים, והם לא באים משם, הם באים מחלק אחר, עמוק יותר. בבית הספר שנאתי שעורי ספרות מפני ששנאתי את הניתוח של שירה. בתור מי שכותבת שירים זה ממש כאב לי. אפילו כתבתי על זה שיר פעם – קראתי לו "הקורבן", על איך שאנשים מקריבים שירים…

יש בנו חלקים אחרים, אבל הצד ההגיוני שלנו לפעמים פוחד להקשיב להם – הם לא רציונליים, הדברים שהם אומרים בלתי ניתנים להוכחה או לבחינה הגיונית, מי יודע מה יקרה אם נקשיב, לאן הם יובילו אותנו… זה מסוכן…

אבל אם נתעלם מהם, הסכנה היא שנפספס דברים מדהימים, דברים שלעולם לא נוכל להגיע אליהם דרך ההגיון המצומצם שלנו.

כשהייתי צעירה ועדיין הערצתי את ההגיון, לא האמנתי באלוהים כי לא ראיתי איך אפשר לדעת אם הוא קיים, ואם הוא קיים לא ראיתי איך אפשר לדעת מה האמת לגביו – יש הרי בעולמנו אנשים אינטליגנטים שמאמינים בדת היהודית, יש אנשים אינטליגנטים שמאמינים באיסלם, יש אנשים אינטליגנטים שמאמינים בבודהיזם, וכו' וכו', אז איך אפשר לדעת מה נכון?

בכוח המוח – באמת אי אפשר לדעת הרבה בתחום הזה. אפשר להעלות השערות ולדון ברמת הסבירות שלהן, לדון בשאלה האם ממה שאנחנו רואים כאן מסביבנו ניתן להסיק שמישהו ברא את זה בכוונה – אבל להוכיח מעל צל של ספק, באופן מדעי, זה ממש לא נראה לי אפשרי. יש מדענים שמאמינים באלוהים, ויש מדענים שמסתכלים על אותו עולם, אותה מציאות, אותן עובדות בשטח, ומצהירים חד משמעית שהם לא רואים כאן ראיות לקיומו. ובוודאי אי אפשר להוכיח באופן מדעי מה האופי של הבורא, ומה הוא כן אמר לאנושות או לא אמר לאנושות. אפשר להסתכל על המציאות הקיימת ולהעלות השערות, אפשר לדון בסבירות ההשערות, אבל להוכיח – לא.

אז מה עושים? אני פשוט הרמתי ידיים, החלטתי שאי אפשר לדעת וזהו, אין טעם לחשוב על זה בכלל. רוב הזמן בכלל לא התעסקתי בנושא. אולי היה המצב שונה אילו היכרתי אנשים עם אמונה חזקה ועמוקה – לא יודעת, אבל לא היכרתי כאלה. אבא שלי היה אתאיסט מושבע. אמא שלי תמיד שמרה כשרות והדליקה נרות שבת אבל אף פעם לא שמעתי אותה מדברת כאילו אלוהים הוא פונקציה רצינית בחייה, הרושם שלי היה שכל המינהגים האלה זה רק עניין של שמירת מסורת, בלי משמעות – לכן מרדתי, הלכתי בשמחה עם חברים לאכול "סטייק לבן" ושרימפס, כי כל העניין הזה של מינהגים דתיים היה בעיני חסר משמעות לגמרי. החברים שלי היו כולם אתיאיסטים. עד שנסעתי בגיל 27 לאנגליה, לא היכרתי אנשים שלקחו את אלוהים ברצינות. (חוץ מערבים מוסלמים, שדיברו על אללה עם המון כבוד והמון פחד.)

אז בכל זאת, איך יודעים? כאמור, בעזרת המוח יש גבול למה שאנחנו יכולים לדעת. אבל יש דברים בחיים שאנחנו יודעים בלי הוכחות מדעיות, בלי הסברים הגיוניים. כשמתאהבים, איך יודעים שזה האדם שאתו אנחנו רוצים לחלק את חיינו? ואיך יודעים שהאדם הזה מחזיר לנו אהבה? כן, כמובן שיש ראיות כלשהן – יש דרכי התנהגות, טון דיבור, וכו' שנותנים לנו רמזים, אבל בסופו של דבר ההחלטה ללכת עם זה, ההחלטה להאמין שהאדם הזה באמת אוהב אותנו, זו החלטה של הלב, החלטה מהבטן, לא החלטה של הראש. הראש יכול לשחק תפקיד – ולדעתי רצוי מאד שישחק תפקיד – אבל (לפחות בדרך כלל) הראש הוא לא זה שקובע בענייני אהבה.

כשפגשתי את אלוהים זה היה משהו כזה. היתה תחושת בטן כזאת, שלא יכולתי להסביר אותה, לא יכולתי להגדיר מה קורה. זה התחיל בביקור בכנסיה בלונדון שלא ציפיתי ממנו לשום דבר – סתם הלכתי עם חברה שרצתה ללכת, זה לא נראה לי עניין גדול ללכת לכנסיה כי בעיניי אז כל הקטע של דת/אמונה/אלוהים לא שיחק בכלל, חשבתי שאני סתם הולכת לבניין שבו אנשים מקיימים איזה טקס חסר משמעות ואומרים תפילות חסרות משמעות – בדיוק כמו שהייתי חושבת על ביקור בבית כנסת.

אז ביקרתי בכנסיה. אף אחד שם לא ניסה לדבר אתי על הנושא, לא שאלו אותי אם אני מאמינה ולא דחפו לי ליד שום עלונים, לא ניסו לשכנע אותי בכלום. היו נחמדים, אבל לא נכנסו לעניין הזה בכלל. אני הקפדתי לא לומר את התפילות ולא לשיר את השירים, כי היה לי מאד חשוב לא להגיד דברים שאני לא מאמינה בהם. ויצאתי משם וחזרתי הביתה והיתה לי תחושה שאני רוצה לחזור לשם. לא יכולתי להסביר למה, לא יכולתי אז להסביר מה חוויתי שם, אבל מה שזה לא היה, זה גרם לי לרצות עוד.

אז חזרתי. שוב ושוב. שבוע אחר שבוע. שמעתי את התפילות והשירים והדרשות, לא השתתפתי, רק הקשבתי. שוב ושוב. כל יום ראשון, מירב שדווקא אוהבת לישון ושהיא בדרך כלל ממש לא בעניין של השכמות בוקר מוקדמות, קמה בבוקר ומשרכת דרכה לכנסיה הזאת. וממש לא ידעתי אז להסביר למה. משיכה – כמו כשפוגשים בחור או בחורה ומרגישים רצון עז להיות בקירבתם. אבל משיכה אל מי?

לכן אני לא זקוקה להוכחות על קיומו של אלוהים. כשפגשתם מישהו באופן אישי והתאהבתם, אין צורך בהוכחות. אני יודעת שהוא קיים, כי הוא מדבר אתי ואני שומעת את קולו – אוקיי, אני יודעת שזה נשמע מאד דומה לסוג מסויים של טירוף… אבל אני לא הראשונה ולא האחרונה ששומעת את הקול הזה, והדברים שאני שומעת ממנו מתאימים לדברים שאחרים שמעו ושומעים, כך שאם זה טירוף אז יש מיליונים שחולים באותה מחלת נפש…

זה מה שמפחיד בקטע הזה של ללכת עם תחושות הבטן – מי יודע לאן זה יקח אותנו, מי יודע איזה סוג של טירוף יאחז בנו. האמונה היא דבר שכרוך בסיכון. כמו שכשמתאהבים יש נקודה שבה בוחרים (לפעמים במודע, לפעמים לא במודע) לקחת את הסיכון וללכת על זה, להאמין שהאדם הזה באמת שווה את הלב שלנו – אין הוכחות מוצקות, יש רמזים אבל אין דרך לדעת בטוח.

אני מודה לאל שכן לקחתי את הסיכון. אני יכולה מנסיוני להעיד שה' אלוהי ישראל הוא מישהו ששווה את הלב שלנו, שהוא נאמן ואמין, ארך אפיים ורב חסד. אני יכולה מנסיוני להעיד שהאמונה בה' אלוהי ישראל ובישוע משיחו זה משהו שלא רק שווה את הלב שלנו, זה משהו שיכול לשנות את החיים שלנו באופן דרסטי, לטהר את לבנו ולרפא אותנו מפצעי העבר. אבל לא תוכלו לדעת את זה בעצמכם עד שלא תיקחו גם אתם את הסיכון הזה.

 


רוצים לדעת עוד? יש אתר ישראלי מצויין בשם מדברים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s