אז איך הגעתי לכאן?

מישראלית חילונית מצוייה ליהודיה משיחית בכמה וכמה צעדים לא פשוטים

יש אנשים שזה קורה להם הרבה יותר מהר והרבה יותר פשוט, אצלי זה היה סיפור ארוך. החיים שלי מעולם לא ענו לתיאורים כמו פשוט או נורמלי… אז שבו בנוח, תביאו כוס קפה, ותקראו…

אוגוסט 1989, גיל 27: מירב נוחתת באנגליה

זה לא קטע שאני גאה בו, אני וחברתי ברחנו לכאן מהארץ עקב שקיעה בחובות – הגענו לנקודה שבה האפשרות שאי פעם נצליח לשלם את החובות נראתה בלתי אפשרית פלוס פלוס, הייאוש גבר יותר ויותר, קיבלנו עוד ועוד מכתבים מאיימים באדום מהבנקים, ובסוף נכנסנו לפניקה ועלינו על צ'רטר זול ללונדון. הגעתי לכאן עם מעט מאד במובן החומרי ועם שום כלום במובן של תקווה לעתיד.

תודה לאל מצאתי פרנסה ומקום לגור, וגם מצאתי אנשים עם נכונות לעזור לזולת בלי שיהיו חייבים לי מאיזושהי סיבה, אנשים שפשוט ראיתי אצלם לב טוב, נדיבות ורצון לעזור.

אבל לעניין האמונה: זה התחיל מזה שהחברה שבאתי אתה לכאן רצתה ללכת לכנסיה. סיפור ארוך וקצת מוזר, אבא שלה היה גוי והיא גדלה עם זהות עצמית כ"נוצריה", דבר שלא שיחק תפקיד רב בחייה בארץ אבל כשהגענו לכאן היא אמרה: אנחנו בארץ נוצרית אז אני יכולה ללכת פה לכנסיה. (יש לי הרבה מה לומר גם על המשפט הזה וגם על המונחים שהשתמשה בהם, אבל לא אכנס לזה כרגע. אז לא היה לי מושג מכל העניינים האלה.)

היא מצאה איפה יש בלונדון כנסיה מהזן המסויים שאליו היא ראתה את עצמה כשייכת, והחליטה ללכת, אבל תפסה קצת פיק ברכיים בעניין של ללכת לבד למקום שבו היא לא מכירה אף אחד, ואני אמרתי שאבוא אתה, סתם כדי שלא תהיה לבד.

זאת היתה תחילת הדרך – דרך ארוכה ומלאת קוצים ודרדרים…

לכנסיה הלכתי בלי שום ציפיות. הייתי חילונית דחילונית, בלי שום עניין באלוהים/דת/אמונה – לא משום סוג. אבל להפתעתי הרגשתי משהו מיוחד שם, לא ידעתי להסביר את זה אבל היה בי רצון חזק לחזור לכנסיה הזאת, והמשכתי ללכת לשם כל שבוע. החברה שלי חשבה שאני קצת מגזימה :)

אחרי כמה חודשים החלטתי לקנות את הספר הזה שהם מלמדים ממנו כל הזמן ולקרוא בעצמי. היו להם שם ספרים למכירה, וקניתי את ספר הכתובים – כלומר התנ"ך פלוס הברית החדשה. (זה היה באנגלית אבל בשבילי זאת לא היתה בעייה, כי גדלתי דו-לשונית, עם אמא דרום אפריקאית שדיברנו אתה רק אנגלית.)

אני אז עבדתי במסעדת טייק-אוויי הודית, שעות העבודה שלי היו משתים עשרה בצהריים עד שמונה בערב, אבל אחה"צ היה שקט וכמעט לא היתה לי עבודה, רק הייתי צריכה להיות שם למקרה שמישהו בא לקנות משהו. כך שיכולתי לשבת בשקט במשך כמה שעות כל יום ולקרוא. קראתי את ארבעת ספרי הבשורה – מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן. כשסיימתי לקרוא, היתה בי ידיעה של 101% שמה שקראתי זו האמת. מעולם לא הרגשתי כזה דבר – זו היתה תחושת בטן חזקה כזאת, שלא עזבה אותי מאז. איך אני יודעת? אני פשוט יודעת.

בנקודה הזאת הלכתי לשוחח עם הפסטור. באתי אליו ואמרתי: קראתי, אני מאמינה בזה, מה עכשיו?

(דרך אגב – נקודה אחת ספציפית שאני זוכרת שהתחבטתי בה במהלך אותם חודשים היתה הקטע הזה של ישוע בן-אלוהים, ואני זוכרת שבאיזשהו רגע פתאום אמרתי לעצמי: רגע, אם אני מאמינה שאלוהים הוא כל-יכול אז גם את זה הוא יכול לעשות, לא?)

אז ככה הגעתי למצב שבו, באפריל 1990 בכנסיה הלותרנית בלונדון, עברתי טקס טבילה, שבו הפסטור שאל אותי כל מיני שאלות ואני עניתי והוא השפריץ לי מים על הראש, ולפי ההבנה המעורפלת שלי באותו שלב, ולפי ההבנה של הפסטור והאנשים מסביבי, זה היה הרגע שבו "הפכתי לנוצריה".

כל כך הרבה עוד לא הבנתי אז!

לא קלטתי את יהדותו של ישוע, ולא הבנתי באמת בשביל מה הוא בא. מה שקלטתי באותו שלב היה שהוא לימד דרך טובה ונכונה, קראתי את הדברים שהוא אמר וקיבלתי אותם. וכשהלכתי לפסטור ואמרתי שאני מאמינה בזה – זה היה כמו מישהו שקורא את המצע של מפלגה כלשהי ואומר: כן, זה נכון, זה טוב, אני רוצה להיות חבר במפלגה שלכם. כשעברתי את טקס הטבילה זה כל מה שזה היה מבחינתי: הצהרה פומבית שאני רוצה להיות חברה בתנועה הזאת, אני מאמינה שהדרך הזו היא דרך טובה ואני רוצה לחיות בדרך הזאת.

לא הבנתי שלחיות בדרך הזאת זה בלתי אפשרי בכוחנו האנושי, ולכן אנחנו זקוקים לישוע – שנותן לנו לא רק מחילה על כל חטאינו אלא גם את היכולת לשנות את דרכינו.

אז במשך שנים חייתי כשאני מנסה בכוחי שלי לחיות בדרך שלה התחייבתי, וכמובן לא מצליחה במיוחד. וחייתי באשליה שאני שייכת עכשיו לאיזו דת שנקראת "נצרות" ושזה משהו אחר לגמרי ולא קשור ליהדות. וחוץ מזה היו תחומים בחיים שלי שלא נתתי לאלוהים שום גישה אליהם – חשבתי שכל מה שמעניין אותו זה עניינים של טוב לב ויושר והתנהגות אוהבת כלפי הזולת, ומה פתאום שאלוהים יתעניין למשל בענייני מיטה?

1999: שנה מעניינת במיוחד בחיי

אחד הדברים שקרו אז, הוא שבפעם הראשונה בחיי פגשתי עוד יהודי שמאמין בישוע. ודרכו הכרתי עוד, והתחלתי לשמוע דברים שעד אז ממש לא הייתי מודעת להם: שישוע הוא המשיח שהובטח בתנ"ך לעם ישראל, שיהודים שבוחרים להאמין בו לא צריכים להחליף דת, שישוע לא בא להקים דת חדשה אלא לקיים את מה שכתוב – בוקר טוב מירב!

באותה השנה אלוהים גם הצליח סוף סוף לגרום לי לקלוט שאין תחומים בחיי שלא מעניינים אותו, ועברתי חזרה בתשובה ספציפית בענייני מיטה. אלוהים נפלא – כשאנחנו באים אליו בחרטה אמיתית, הוא לא רק סולח אלא הוא מטהר את לבנו מכל הפיכסה שנדבק בנו לאורך הדרך כתוצאה מחטאינו.

במבט לאחור אני רואה איך במשך השנים אני לאט לאט ובהדרגה נתתי לאלוהים יותר ויותר שליטה בחיי, אבל זה היה תהליך ארוך וממושך. נראה לי שב-1999 היתה האצה בתהליך. נהייתי יותר רצינית בעניין.

אבל כל הזמן הרגשתי עמוק בלב שמשהו חסר. קראתי בכתובים על איך מאמינים אמורים להתנהג, ולא ראיתי את זה קורה בפועל בחיים שלי. ידעתי שאנחנו אמורים להתנהג בצורה אוהבת כלפי זולתנו גם כשזולתנו ממש לא נחמד – אבל רוב הזמן לא הצלחתי לעשות את זה. קראתי בכתובים שלמאמינים אמורה להיות סבלנות, שלא לדבר על ריסון עצמי… הייתי רחוקה מאד מזה.

הפיסה החסרה בפאזל הגיעה רק כשחזרתי לארץ.

2002, גיל 40: מירב חוזרת הביתה, והכל מסתדר

למה חזרתי? כי פתאום קלטתי שזה ממש לא הגיוני להגיד שאני מאמינה בישוע והולכת בדרכו ובו-זמנית להמשיך לחיות באנגליה עם ויזה שהשגתי בדרך מירמה.

כשהגעתי לאנגליה עברתי נישואין פיקטיביים כדי שאוכל להישאר כאן וכדי שיהיה מותר לי לעבוד כאן – עד שקיבלתי את הויזה עשיתי עבודות מתחת לשולחן, בתשלום מאד קטן, והויזה איפשרה לי למצוא עבודה משרדית במשכורת סבירה יותר ממה שהרווחתי בטייק-אוויי ההודי. במשך שנים הצלחתי להדחיק את כל העניין הזה. היה לי נוח כאן, בניתי לי כאן חיים לא רעים בסך הכל – עבודה טובה, חברים, הכל. וגם עניין האמונה – שמעתי שיש בארץ יהודים שמאמינים בישוע, אבל ידעתי שזה מיעוט והיה ברור לי שאלה לא חיים קלים, זה לא מקובל כמו שכאן באנגליה. מכל כיוון שהסתכלתי, נראה לי הרבה יותר נוח להישאר באנגליה… אז הדחקתי את עניין הויזה, והדחקתי את עניין החובות שהשארתי מאחרי. עד לשיחה עם חברה בפברואר 2002 בתחנת הרכבת ויקטוריה בלונדון.

פברואר 2002, אני נפגשת לצהריים עם בחורה בשם הלן שהיכרתי לאחרונה וכפי שקורה עם מכרים חדשים, אני מספרת לה קצת מסיפור חיי – כולל איך שהגעתי לאנגליה ואיך הצלחתי להסתדר פה… כולל הנישואין הפיקטיביים והויזה… ופתאום אני שומעת את עצמי.

מאותו רגע ידעתי בבירור שאני חייבת לעזוב את החיים האלה כאן ולחזור לארץ – אני לא יכולה להמשיך לחיות כאן עם הויזה הזאת.

באפריל 2002 הגעתי לארץ, נרשמתי כתושב חוזר (אהלן בירוקרטיה ישראלית, כמה חסרת לי!) והתחלתי בחפירות הארכיאולוגיות, למצוא למי אני חייבת כסף וכמה. (לא שמרתי ניירת מהימים ההם, כי כשעזבתי את הארץ לא עלה בדעתי שאי פעם אוכל לשלם. אבל עכשיו, כשהראיתי נכונות לעשות מה שצריך, אלוהים סיפק לי את הכסף כדי להחזיר הכל.) באותו זמן שגרתי אצל אמא שלי ועסקתי בחפירות הארכיאולוגיות האלה, התחלתי ללכת לקהילה משיחית, ושם התחלתי להשלים את החורים הענקיים בהשכלתי בענייני האמונה.

יום שני, 1 ביולי 2002, מאוחר בערב, בחדר שלי אצל אמא: האסימון נופל

סיימתי את העניינים עם הבנקים ועם תיקי ההוצאה לפועל, והיום עשיתי את הצעד ההכי מפחיד: שלחתי מכתב למישהו שלפני שעזבתי את הארץ עבדתי בשבילו וגנבתי ממנו כסף. כתבתי לומר שאני רוצה להחזיר. למה מכתב? כי לא הצלחתי להשיג אותו בטלפון. למה צעד מפחיד? כי לא היה לי מושג איך הוא יגיב, וברגע שיש לו ביד נייר עם וידוי בכתב ידי הוא יכול ללכת עם זה למשטרה. אבל ידעתי שאני חייבת לעשות את זה.

ישבתי על המיטה בחדר שלי ודיברתי עם ישוע. אמרתי לו: זהו, עשיתי את זה. הוא אמר: יש דבר אחד שעדיין לא עשית. שאלתי: מה? והוא ענה: עוד לא נתת לי את החיים שלך.

הביטוי הזה היה במשך שנים זר לי. ברוב הקהילות שהסתובבתי בהן באנגליה לא דיברו על זה – על הצורך לעשות החלטה חד משמעית שאתה הופך את ישוע אדון לחייך, אתה מבין ומודה שבכוח שלך אתה לא יכול לחיות בדרך הטובה שהוא לימד… ועכשיו סוף סוף קלטתי, סוף סוף ראיתי את הפאזל המושלם: זה לא עניין של סתם החלטה ללכת בדרך הזאת – כמו כל ההחלטות האלה שאנשים עושים באחד בינואר, שבמרץ כבר אין להן זכר… זה גם לא רק עניין של חרטה, אם כי זה חלק חיוני מהעניין. בלי שנתחרט על המעשים הרעים שלנו (מעשים/דיבורים/מחשבות) אנחנו לא יכולים לבקש ממנו חיים חדשים, הרי אם לא התחרטנו זה אומר שאנחנו לא רוצים חיים חדשים, לא רוצים להשתנות ולהתנהג טוב יותר. החרטה היא חיונית, וההחלטה שאנחנו רוצים להשתנות, רוצים להיות טובים יותר. אבל להתחרט על המעשים הרעים ולרצות להשתנות זה לא מספיק – כי בכוח האנושי שלנו זה בלתי אפשרי.

ישוע בא כדי לכפר על החטאים שלנו ולתת לנו חיים חדשים, ולכל המאמין בו הוא נותן את רוח הקודש, רוח אלוהים שחיה בתוכנו, מלמדת אותנו איך להתנהג, משנה את הלב שלנו מבפנים כך שפחות ופחות נרצה לחטוא! השינוי הפנימי הזה הוא תהליך הדרגתי, זה לא שברגע שהתפללנו פתאום אנחנו הופכים לאנשים נפלאים וטהורים וחסרי כל אנוכיות… זה קורה בהדרגה, אבל אני רואה את התהליך הזה קורה וזה נפלא.

זה מה שהובטח לנו דרך הנביא ירמיהו, שאלוהים יכרות אתנו ברית חדשה ויכתוב את תורתו על לבנו! (ירמיהו ל"א:ל"ג) ודרך הנביא יחזקאל: "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר: ואת רוחי אתן בקרבכם… ומשפטי תשמרו ועשיתם" (יחזקאל ל"ו:כ"ו-כ"ז)

במשך שנים ניסיתי בכוחי עצמי להשתנות, להתנהג כיאות למאמינה. אבל כל זמן שניסיתי לעשות את זה בכוחי עצמי, התוצאה היתה כשלון, תיסכול ורגשי אשמה. רק עם רוח ה' בתוכי יש לי סיכוי להתנהג בדרך שה' מצפה ממני.

כי פרי הרוח הוא אהבה, שמחה, שלום, אורך רוח, נדיבות, טוב לב, נאמנות, ענווה, ריסון עצמי – זה מה שקראתי בכתובים באותן שנים ארוכות ומתסכלות, קראתי וניסיתי לייצר את התכונות האלה בעצמי… אבל עץ לא מייצר פרי בכוח הרצון שלו, עץ קודם כל נשתל ע"י מישהו, ומישהו עודר ומשקה ומטפל בו כדי שיביא פירות. ובלי שישוע ישתול את רוח הקודש בתוכי, איך יכולתי להצמיח את פרי הרוח?

הדברים האלה לא קורים כתוצאה מטקס כלשהו, והם בהחלט לא קורים כתוצאה מזה שמישהו משפריץ על מישהו מים כפי שעשו לי בכנסיה הלותרנית בלונדון ב-1990. הטבילה עפ"י הכתובים היא השלמת התהליך שהתחלת כשבחרת לחזור בתשובה ולתת את אמונך בישוע – את הטבילה הזאת עברתי ב-2002, במי הים התיכון. אתה נכנס לתוך המים, כמו במקווה, וזה נראה כאילו טבעת. החלק הזה מסמל את רצונך למות, לעזוב לנצח את החיים הקודמים שלך, את חיי החטא. וכשאתה יוצא מן המים, אם עשית את הצעד הזה מתוך אמונה בישוע, אתה יודע שה"אני" הקודם שלך מת ונקבר מתחת למים, ויש לך "אני" חדש, נקי וטהור, ששייך לישוע. הכתובים אומרים שאני בריאה חדשה, שנולדתי מחדש מרוח אלוהים. ומעכשיו ישוע חי בתוכי, ועוזר לי לחיות בדרך הנכונה.

ובניגוד לשטויות ששמעתי מהרבה מקורות – לא, מה שמת בטבילה זה לא היהודי שבך, אלא החוטא שבך. ישוע לא הטיף לאנשים להפסיק להיות יהודים, וגם השליחים אחריו לא הטיפו לאנשים להפסיק להיות יהודים! זה היה עיוות וסילוף שהגיע מאוחר יותר, כתוצאה מאנטישמיות שחדרה לכנסיה. עיוות מחריד, בהתחשב בזה שישוע נולד יהודי, חי כיהודי, מת ונקבר כיהודי, שהוא בעצמו אמר שבא קודם כל בשביל עם ישראל, שהוא אמר שלא בא לבטל את הכתוב אלא לקיים, ששליחיו ותלמידיו היו ברובם יהודים שהופתעו לראות שאלוהים פותח את הדרך גם לגויים! בספרי הברית החדשה יש כל מיני דיונים על הנושא של הגויים שמגיעים לאמונה בישוע – האם לדרוש מהם שיעברו ברית מילה וכו', שיקבלו על עצמם את היהדות? (התשובה היתה לא, מכיוון שכל זה לא נחוץ לישועה – הדבר היחיד שנחוץ הוא האמונה.) וכיום, כתוצאה מסילופים ועיוותים לאורך השנים, אנחנו במצב הפוך, שבו אנשים מתפלאים שיהודי יכול להיות מאמין בישוע וחושבים שהוא צריך לעזוב את היהדות! איך יכולה אמונה במשיח של עם ישראל להפחית מהיהדות שלי?!


ואם אתם שואלים את עצמכם איך זה שאני בכל זאת גרה באנגליה עכשיו – אקצר ואומר שבסופו של דבר, אחרי כל ההרפתקאות האלה, חזרתי לאנגליה והתחתנתי עם אנגלי, ואני כאן עם ויזה חדשה שקיבלתי הפעם ביושר, אחרי שהלכתי לקונסוליה הבריטית בתל אביב והסברתי להם הכל: שבזמנו השגתי את הויזה במירמה אבל עכשיו, כמאמינה בישוע, חשוב לי לעשות דברים בדרך הנכונה. אם אתם תוהים אם לא רעד לי הפופיק כשאמרתי להם את זה, אז אני יכולה לומר שזאת היתה רעידה ברמת רעש אדמה רציני, אבל יצאתי משם כשאני שרה שירי הלל לה'.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אז איך הגעתי לכאן?

  1. פינגבק: היום יום הולדת | מירב מקלפת תפוזים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s