האנגלים קרים, הישראלים גסי רוח, ועוד הכללות נפוצות

או: אל תסתכל בקנקן
 

"אני לא יודע אם זה נכון שלאנגלים יש נטייה להיות קרים", אמר אחד מקוראיי בדרך אגב, ואני חושבת שבתחילת שהותי כאן הייתי אומרת שכן, זה נכון – לקח לי זמן ללמוד ולהבין שהרושם החיצוני לא אומר כלום על מה שהולך בפנים, בתוך הנשמה.

הסטריאוטיפים האלה לא נולדים יש מאין, הם באים מתוך צפייה בקבוצת אנשים והסקת מסקנות ממה שאנחנו רואים – אבל אנחנו מסתכלים דרך משקפיים מסויימים, דרך עדשת התרבות שאנחנו חלק ממנה. אנחנו הישראלים רגילים לדרכי התנהגות מסויימות שבעינינו הן נורמליות (כולל הנטיה לצעוק "תגיד, אתה נורמלי?" כשמישהו חותך אותך בכביש) ולכן כשאנחנו צופים באנגלי המצוי, שגידלו אותו על נימוס ואיפוק ועל זה שלהביע רגשות בפני אנשים זרים זה לא מקובל, אנחנו רואים מישהו שבמושגים שלנו מתנהג כאילו הוא קר, חסר רגש. כי הם לא יראו לנו מה הם מרגישים עד שלא התקרבנו מאד מאד – והישראלי המצוי לא יבחר להתקרב אל מישהו שנראה לו קר, כך שהסיכויים שנגיע למצב הזה הם נמוכים. (נמוכים, לא אפסיים… כפי שאני יכולה להעיד!)

(וכן, ממה שאני שומעת כאן, האנגלי המצוי בחופשה בארצות חמות נוטה לשחרר רסן. וגם כשהם לא בחופשה, כשהם יוצאים לשתות הם נוטים להשתכר ולהתנהג בצורה שונה לגמרי מהרגיל, ומבחינתם מה שאדם עושה כשהוא שתוי זה כאילו לא נחשב. אבל מה שיוצא כשהם שתויים זה בדרך כלל לא הצד היפה של האישיות…)

כן, באופן כללי האנגלים נראים קרים כשצופים בהם בעיניים ישראליות. אני זוכרת את התדהמה שלי כשמישהו שהכרתי בעבודה הגיע למשרד יום אחרי מות אשתו – זה איש שהכרתי מקרוב וידעתי כמה הוא אהב את אשתו, שמעתי את הבכי בקול שלו כשדיברתי אתו יום קודם בטלפון, אבל הוא חונך על איפוק והוא עשה מה שהחברה מסביבו ציפתה ממנו, כיסה את הלב השבור בחולצה מכופתרת ועניבה וחליפה ובא לעבוד כרגיל. קר? לא, רק יודע לחנוק את הכאב ולהתנהג כאילו.

בין תמונות החתונה שלי יש תמונה אחת שמהווה דוגמא נפלאה להבדל הזה בין התרבות הישראלית לבין התרבות האנגלית: תמונת החתן והכלה בזמן אחד הנאומים. (יש כאן מינהג כזה של נאומים בחתונה, החתן נואם, אבא של הכלה, השושבין, כל מיני.) הצלמת תפסה אותנו ברגע שבו הנואם אמר משהו שלא מצא חן בעיניי. בעלי גם קלט את המשפט הזה וחשב משהו די דומה למה שאני חשבתי (משהו בסגנון "מאיפה הוא המציא את השטויות האלה?") אבל בעלי, שהוא אנגלי מחונך ומתורבת, שמר על פנים חתומות לגמרי, בעוד שהפרצוף שלי בתמונה הזאת אומר בדיוק, אבל בדיוק, מה שחשבתי…

הצד השני של המטבע הזה הוא שכשהייתי חדשה כאן, העלבתי אנשים כל הזמן. בעיני האנגלים, התנהגות ישראלית נורמלית נראית כהתנהגות גסת רוח – שוב, לא מפני שאנחנו באמת גסי רוח באופן כללי אלא מפני שהם צופים בנו דרך עיניים אנגליות, דרך עדשת התרבות שעליה גדלו. אותו איש שהזכרתי קודם – זה שבא לעבודה יום אחרי מות אשתו – הוא היה זה שעזר לי ללמוד איך לתקשר עם אנשים בעבודה באופן שיהיה פחות פוגע. הוא הצליח להבין שאיך שאני מדברת אל אנשים זה לא מתוך כוונה להעליב אלא פשוט כי ככה אני רגילה, ובסבלנות אדירה הוא לאט לאט לימד אותי נימוס וטאקט. כשהייתי צריכה לנסח הודעה בכתב, הייתי באה אליו עם טיוטה והוא היה יושב אתי ועוזר לי לנסח את זה בצורה שלא תגרום לכולם במשרד לעשות לי לינץ'. למדתי לא לכתוב דברים כמו "מעתה נא לשים את כל התכתובת הדחופה בתא העליון" אלא: הייתי רוצה לבקש מכם במטותא את שיתוף הפעולה שלכם עם שיטה חדשה שאני מנסה לאמץ, והייתי מאד מעריכה זאת אם הייתם מוכנים בבקשה להתחיל מעכשיו לשים תכתובת דחופה רק בתא העליון. זה מאד יעזור לי. מאד מודה לכם. תודה.

מרוב שהתרגלתי לנורמות של כאן, כשחזרתי לביקור הראשון שלי בארץ אחרי שש שנים כמעט יצאתי רעבה מביקור אצל חברים. כי התרגלתי לסטייל של האנגלים, שבשום אופן לא יגעו באוכל לפני שקיבלו הזמנה מפורשת. בעיניים אנגליות, האירוח הישראלי נראה מוזר כי אנחנו לא נוטים להציע, רק להניח את הכיבוד על השולחן ולצפות שיקחו. מצד שני, לי האירוח האנגלי נראה מוזר כי הם מסוגלים לא להציע לך כלום עד שלא הגיעה שעת הארוחה – אם למשל אתה בא לביקור בשלוש והם נוהגים לעשות תה אחה"צ בארבע, אתה מתייבש שעה. ואם הגעת בשש והם אוכלים ארוחת ערב בשבע, כנ"ל. אני זוכרת פעם שהגעתי אל זוג חברים בלונדון שהזמינו אותי להתארח אצלם ללילה או סופ"ש או משהו, אני נוחתת אצלם אחרי נסיעה ארוכה ברכבות והם מושיבים אותי בסלון ושואלים מה שלומי וכו' וכו', ולא מציעים לי אפילו כוס מים עד שהגיע הזמן לאכול.

בקיצור, כל אחד יכול להעליב כל אחד… כי התרבויות שלנו שונות כל כך. החוכמה היא לא להיעלב אלא להבין שזה עניין של תרבות שונה. מה שיותר קל לנו, הישראלים, מאשר לאנגלים – כי אנחנו בכל זאת חיים בתערובת תרבויות, כך שבחיי היומיום יש לנו המוני הזדמנויות לתרגל את קבלת השונה. אנגלים שלא נחשפו מספיק לתרבויות זרות, אין להם את ההבנה הזאת – יש כאלה שגם כשהם נוסעים לחופשה בארצות אחרות, נשארים במין בועה בריטית כזאת וחוזרים כשכל מה שהם ראו זה נוף שונה ובני אדם שמתלבשים מוזר, אבל לא דיברו עם המקומיים ולא חוו את התרבות שלהם. מצד שני יש לי חברים (וגם בעל) שנסעו לארצות אחרות ועשו טיולים אמיתיים שנתנו להם טעם של התרבות המקומית, וזה סוג הטיול שמשנה את האדם מבפנים ומלמד אותו לקבל תרבויות שונות, מינהגים שונים, דרכי התנהגות שונות, אפילו מאכלים מוזרים…

בסופו של דבר, ככל שאני מכירה עוד ועוד אנשים מתרבויות שונות אני רואה כמה שיש לכולנו במשותף, כמה דומים אנחנו בעצם מתחת לכל החיצוניוּת המטעה.