קשיים? מה פתאום, הכל דבש ;)

אחד בא לפורום "ישראלים באירופה" ושואל אם יש קשיים בחיים בחו"ל.

קשיים? מה פתאום… הרי ידוע שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר, הרי ברור שרק בארץ קשה…

קודם כל, לפני שאתם מתחילים לזרוק עלי עגבניות – כן, אני יודעת שהחיים בארץ קשים. מאד. מאז ומתמיד היה קשה לחיות בארץ. אבל זה לא אומר שלחיות בחו"ל זה קל ופשוט והכל יופי טופי כל הזמן. בסופו של דבר, קשיים הם חלק מהחיים. לא משנה איפה תגור, תמיד יהיו קשיים – רק מסוג שונה, זה הכל.

יש היבטים של החיים כאן באנגליה שהם נוחים וקלים יותר, בהחלט. אבל לחיות בארץ שאיננה הארץ שלך – זה אף פעם לא ממש קל. הידיעה שזה לא הבית שלי, הידיעה שאני לא שייכת באופן טבעי למקום הזה, הידיעה שאני חלק ממיעוט כאן – זה לא קל. ותוסיפו לזה געגועים לבית, געגועים לא רק למשפחה וחברים אלא לדברים כמו אוכל (הפוסט הראשון שכתבתי כאן היה על געגועיי לאוכל ישראלי)… שלא לדבר על געגועים לשמש :)

וכמובן יש תהליך הסתגלות אדיר כשמגיעים לארץ זרה – כל כך הרבה שונה כאן, ואין עזרה לעולים חדשים כמו בארץ, אין מאמץ מצד הארץ הזאת לקבל אותך ולקלוט אותך ולעזור לך להסתגל. אין מי שיסביר לך את הדברים הבסיסיים שאתה צריך לדעת – הם אפילו לא יודעים מה אתה לא יודע, כי זה הכל מובן מאליו… אני זוכרת איך לקח לי זמן לקלוט את שעות הפתיחה השונות של חנויות פה, כי הייתי רגילה מהארץ לקטע הזה של סגירה בצהריים ואח"כ פתיחת חנויות עד שבע בערב, ופה אין כזה דבר, חנויות נסגרות בחמש וחצי בדרך כלל. בתי קפה סוגרים בארבע או חמש. (יש גם שסוגרים מוקדם יותר.) מסעדות מגישות אוכל רק בשעות מסויימות – פאבים סוגרים את המטבח בשתיים או שתיים וחצי, ואם יוצאים לאכול ארוחת ערב בפאב אז סביר להניח שאפשר יהיה להזמין אוכל רק עד תשע. ובכלל, פאבים סוגרים ב-11 בלילה! הייתי המומה לגמרי כשגיליתי את זה – אני הגעתי ללונדון מתל אביב, ונדהמתי לגלות שלונדון הולכת לישון כשבתל אביב רק פותחים את הערב.

יש המון המון המון דברים ללמוד כשנוחתים בארץ זרה.

דברים קטנים – כמו זה שיש סוויץ' לשקע של החשמל, שגיליתי במקום הראשון שבו גרתי, כשהתפלאתי למה מנורת הלילה לא עובדת.

או כמו נורות חשמל שלא עובדות בהברגה!

ואם גרים בלונדון, אז צריך גם ללמוד להתמצא ברכבת התחתית, שכשרגילים לאוטובוסים זו בהחלט חוויה מרתקת. (אני מבינה שבינתיים פיתחו את מערכת הרכבות בארץ, כך שיתכן שלישראלי המצוי היום הקטע הזה יהיה פחות קשה – אני הגעתי לאנגליה ב-1989, כשבארץ הרכבת לא שיחקה תפקיד רציני.)

מה עוד הייתי צריכה ללמוד? שבפאב אנגלי אין מלצרים. אומרים שכל תייר שנוחת כאן לומד את זה בדרך הקשה… אתה נכנס לפאב, יושב ליד שולחן ומחכה… ומחכה… ובשלב מסויים אתה קולט שבעצם זה לא עובד ככה, שצריך לגשת לבאר ולבקש ולשלם ולקחת את המשקה לשולחן. (אני שומעת מהדור הצעיר שבינתיים בתל אביב גם תפס הנוהל הזה, אבל בזמני לא היה כזה דבר.)

ונימוסים. אם אתה רוצה לשרוד באנגליה ולבנות קשרים חיוביים עם אנגלים, אתה פשוט חייב ללמוד קצת נימוסים. וזה לא קל. אני בכוח הכרחתי את עצמי ללמוד להתאפק ולחכות בתור לאוטובוס. ויש דברים שפשוט נראים לי כל כך מוזרים… כמו זה שיושבים לשולחן ואם אתה רוצה משהו שלא ממש לידך אתה חייב לבקש ממישהו שיעביר לך – אנשים נעלבים קשות אם אתה מושיט יד מעבר לצלחת שלהם. והמון דברים צריך לבקש, לשאול, להתנצל… בעלי ואני יושבים לאכול ביחד, הוא רוצה משהו מהמטבח והוא שואל אותי: אכפת לך אם אלך להביא פרוסת לחם? ואני מחנכת את עצמי לא לצחוק עליו כל פעם, כי לא יפה, בסה"כ הוא מתנהג כפי שחינכו אותו.

וכל הזמן להגיד תודה, בבקשה, סליחה. על כל שטות. אלה לא דברים שבאים לי באופן טבעי – יותר טבעי מכשהגעתי לכאן ב-1989, אבל בכל זאת, לא לגמרי. והקטע של לכתוב לאנשים להודות להם על מתנות, זה משהו שאני חושבת שתמיד ימשיך להיראות לי משונה. בכלל אני לא חושבת שבארץ נהגנו לשלוח לאנשים מתנות, אלא אם כן זה משהו חשוב כמו בר מצווה או חתונה שלא יכולים להיות בה. כאן קרובי משפחה שולחים מתנות זה לזה בדואר אם הם לא נפגשים – אם זה ליום הולדת ואם זה לכריסטמס – והציפיה היא שתכתוב לכל אחד להגיד לו יפה תודה על כל מתנה, גם אם זה סתם איזה סבון ריחני או משהו כזה, דברים שאי אפשר ממש להתרגש מהם…

היה לי המון ללמוד כשהגעתי לכאן. ובתור דוברת אנגלית לא חשבתי שיהיו לי בעיות שפה, אבל היו. היו דברים שגיליתי שאני לא יודעת איך אומרים באנגלית כי פשוט אף פעם לא יצא לי להזדקק להם בשיחה עם אמא שלי והם לא הוזכרו בסדרות הדרמה של הבי.בי.סי. היו ביטויים שלא היכרתי. אבל היו גם מיבטאים שלא היכרתי וחלקם היו לי מאד קשים להבנה. זוכרת כשעבדתי בפאב עם בחור סקוטי, ופתאום הוא אומר לי משהו שנשמע לי כמו fetch me a paint glass – כלומר: תביאי לי כוס צבע. הוא התכוון כוס פיינט, אבל מה שהסקוטים עושים לתנועות באנגלית זה משהו אחר לגמרי…

המון דברים שונים כאן, כולל האקלים כמובן – לקור הסתגלתי די בקלות (היו דברים שנוספו למלתחה שלי, כובעי צמר וכפפות וצעיפים… אבל מסתדרים, יש חימום טוב ברוב הבתים ובתי העסק) ואפילו לזה שיורד גשם לעתים הרבה יותר תכופות, אבל ללכת בשלג לא ידעתי והיתה לי בעיה רצינית עם זה עד לא כל כך מזמן.

על העגבניות אולי אספר לכם בהזדמנות אחרת.

אבל בשיא הרצינות – אני חושבת שאחד הדברים ההכי קשים לי כאן, זה שכל כך הרבה אנשים חושבים שישראל פויה, כל כך הרבה אנשים בולעים את השטויות שהם שומעים בחדשות הבי.בי.סי. ומאמינים שאנחנו הרעים והערבים הם המסכנים, וזה לפעמים מתיש לשמוע את כל הרעל הזה, לשמוע אנשים עם כוונות טובות משתדלים להישמע מאוזנים אבל לא קולטים שברגע שהם אומרים Palestine כאילו יש מקום כזה בעולם, הם כבר נוקטים עמדה, ודוקרים לי את הלב. שוב ושוב להסביר לאנשים שכשהערבים אומרים Palestine הם מתכוונים לאותו שטח אדמה שאנחנו קוראים לו ארץ ישראל, ושאין לנו ארץ אחרת… זה מה שהכי קשה לי כאן – להיות שגרירה של הארץ שלי, בכל מיני מצבים שאני אף פעם לא יודעת מתי יצוצו… תודה לאל, אני כן מכירה כאן אנשים שמבינים את המצב, יש לי חברים אנגלים כאן שאוהבים את ישראל ברמה מדהימה, והתמיכה שלהם מעודדת אותי. אבל אני נתקלת גם בהרבה חוסר הבנה וחוסר אכפתיות, וזה קשה.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s