ארץ חסרת חדשות

כתבתי אתמול על וויליאם וקייט, שלקח כמעט שבוע עד שהם פינו את העמוד הראשון של העתון כאן, וצלי הגיב ואמר: ככה זה בחו"ל – בארץ, כמובן, זה היה מחזיק שעתיים, ואז היה קורה משהו אחר.

וזה אחד הדברים שאני נהנית מהם כאן – שלעתונות יש זמן להתעסק בעניינים כאלה טריויאליים, כי אין כל שתי דקות פיגוע, אין כל רגע משהו רציני לדווח עליו, החיים רוב הזמן מתנהלים להם בשקט, כך שהעתונים יכולים להרשות לעצמם להקדיש את העמוד הראשון לאירוסין של הנכד של המלכה ואת חצי הבפנוכו של העתון לחפירות בעניין השמלה שקייט לבשה כשהזוג הצעיר התראיין בטלויזיה.

אני לא זוכרת עכשיו מתי זה היה, אבל הייתי עדיין יחסית חדשה כאן באנגליה כשהעמוד הראשון של העתון הוקדש לשאלה האם זה נכון או לא שהנסיכה אן עומדת להתגרש. כמי שהגיעה לכאן מארץ שבה החדשות מלאות במספרי הרוגים, זאת היתה תחושה נפלאה.

ועדיין מצחיק אותי כל פעם שאני שומעת אנשים כאן מדברים על "המלחמה" – הם מתכוונים למלחמת העולם השניה, ולכולם ברור על איזו מלחמה מדברים כי זאת המלחמה הרצינית האחרונה שהיתה להם!

אפילו הטרור שהאנגלים חוו הוא לא ברמה שמתקרבת למה שאנחנו מכירים בארץ. עבדתי בלונדון בתקופה שה-IRA עסקו בטרור שם, וזכורה לי פעם אחת שהתקבלה התראה ונאמר לנו לפנות את המשרד עד שיגידו לנו שבטוח לחזור. אז בילינו כמה שעות בפאב, בכיף, על חשבון העבודה. אבל מה שהפליא אותי זה הקטע של ההתראות – איפה נשמע שהפלסטינים יתקשרו להודיע שהם שמו פצצה איפשהו, כדי לתת לנו זמן להתפנות משם כדי למנוע אובדן חיי אדם? הצחיקו אותי.

(ולכן האנגלים היו כל כך המומים מאל קעידה, שלא מתנהגים בנימוס כזה, וסתם באו בלי להודיע מראש ופוצצו רכבות הומות אדם. מה לעשות, אני לא מצליחה להתרגש.)