חג שעטנז

מסביבי כאן יש קדחת הכנות לכריסמס, אבל אצלי בנשמה יש רגשות מאד מעורבים.

אני כמובן לא גדלתי על כריסמס – גדלתי בבית יהודי בישראל, לא הכרתי אנשים שחוגגים את החג הזה, ידעתי עליו רק מה שרואים בסרטים. ואז, בגיל 27 הגעתי לאנגליה, ופגשתי גם את ישוע וגם את חג המולד פחות או יותר בו-זמנית. החג הוצג בפניי כחגיגת יום ההולדת של ישוע, מה שנראה לי אז יופי ובשמחה נכנסתי לכל המינהגים הכיפיים – מקשטים עץ, שרים שירים, שולחים כרטיסי ברכה, קונים מתנות, אוכלים ושותים ועושים שמח. מה רע? טוב, היום אני יודעת שדווקא יש רע בחלק מהמינהגים האלה  – ככל שלמדתי יותר על ההיסטוריה של החג, ככה התחלתי להרגיש יותר ויותר לא בנוח עם חגיגות הכריסמס, שדרך אגב איננו יום ההולדת של ישוע אלא תאריך שנלקח מחג פאגאני שאומץ כדי לחגוג את הולדת המשיח, שאף אחד לא יודע בדיוק מתי באמת נולד אבל סביר להניח שזה היה בסביבות סוכות בכלל. יש כל מיני אלמנטים במינהגי החג שמקורם בעבודת אלילים, וצובט לי בלב לחשוב על זה במיוחד כשזה כל כך קרוב לחנוכה – חג שבו אנחנו זוכרים את המלחמה על טיהור בית המקדש מעבודה זרה!

אז כיום אני לא מקשטת עץ ולא משתתפת בקדחת החג הזה, שממילא רובו לא מתמקד בישוע אלא מתמקד בהיבטים חומריים: מתנות, אוכל, שתיה, חופשה מהעבודה, רביצה מול הטלויזיה…

ומצד שני – הדבר שבאופן רישמי מהווה "הסיבה למסיבה" הוא דבר שכן שווה חגיגה בעיניי. ישוע המשיח, שבא כפי שניבאו הנביאים, שנולד כדי למות עבורנו ולהושיע אותנו מחטאינו – זו המתנה ההכי נפלאה שיש!

כישראלית, לא גדלתי עם החג הזה ולא גדלתי עם הסיפור הזה. אבל אני זוכרת את הפעם הראשונה שמישהו אמר לי משהו על זה – ובאותו רגע לא עיכלתי, לא הבנתי על מה הוא מדבר – וזה היה דווקא בערב כריסמס, בתל אביב.

זה היה מתישהו בשנות השמונים, אני לא זוכרת בדיוק. הלכתי עם חברה לפאב בשם מ.א.ש., שנוהל ע"י דוברי אנגלית (אני חושבת שהם היו אנגלים, אבל לא בטוחה) ושבִּילוּ בו כל מיני דוברי אנגלית זרים – תיירים, סטודנטים, חיילי או"ם, כל מיני. הפאב היה מאד בעניין של אווירת חו"ל, וב-24 בדצמבר היתה שם בערב חגיגת כריסמס. אני וחברתי הלכנו סתם לשתות שם כדרכנו, ומצאנו את עצמנו יושבות עם שני בחורים אמריקאים, שרק עכשיו אני מבינה כמה קשה היה להם להיות רחוקים מהבית בזמן החג – כי זה חג שמאד מאד סובב סביב זמן עם המשפחה, מהבחינה הזאת זה די כמו אצלנו בפסח. בכל אופן, ישבנו עם האמריקאים האלה ומן הסתם הנושא של כריסמס עלה, ואני אמרתי משהו בדרך אגב על זה שמ.א.ש. זה בטח המקום היחיד בכל רחבי תל אביב שבו חוגגים את החג הזה, ואחד האמריקאים היה ממש המום לשמוע את זה, הוא לא ידע שיש אנשים שלא חוגגים כריסמס. והתגובה שלו עדיין מהדהדת לי בראש אחרי יותר מעשרים שנה:

אבל הוא מת גם בשבילכם!

לא היה לי מושג קלוש על מה הוא מדבר. לא שמעתי שישוע מת בשביל מישהו. לקח שנים עד שגיליתי את המתנה הנפלאה הזאת – מתנה מאלוהים, מתנה שהוא מציע לכל האנושות, כי הוא אוהב אותנו. וזה לא משנה אם אנחנו יהודים או גויים, אם אנחנו אנשים עם רשימת חטאים ארוכה או קצרה, אם אנחנו שומרים מצוות יותר או פחות – ההזמנה פתוחה לכל אדם באשר הוא.

מה שמזכיר לי שיר שכתבתי לפני כמה שנים:

לפני שנים רבות

בארץ ישראל

נולד משיח

בא לציון גואל

נולד כדי למות

נולד כדי לסבול

ובזכות קורבנו

נסלח לנו הכל

הוא מת בשבילי

הוא מת גם בשבילךָ

במקום החטאים

הוא נותן לנו סליחה

ההזמנה פתוחה

פתוחה היא לכולם

ישוע הוא השער

לחיי עולם

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “חג שעטנז

  1. פינגבק: מחשבות על "עונת החגים" | מירב מקלפת תפוזים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s