לא, אל תברחו!

יש בוודאי שיגידו שבתור מי שחיה בחו"ל אין לי זכות דיבור בנושא הזה. אבל אני חיה באנגליה לא מתוך רצון להתחמק מהקשיים והסכנות הכרוכים בחיים בארץ, אני חיה כאן בשל נסיבות אישיות, שכבר הסברתי בפוסט קודם אבל לטובת אלה שלא קוראים את הבלוג שלי בקביעות אסכם ואומר: בעלי אנגלי ולא יהודי, כך שאיפה שנגור יהיה קשה לאחד מאתנו, ואני מאמינה שמה שנכון בשבילנו לפחות לעכשיו זה שנחיה במקום שבו הוא מרגיש כמו בבית.

בשביל מה כתבתי את הרשומה "הכל דבש"? כדי לחלק קצת מנסיוני ולומר לאלה ששוקלים לעזוב בגלל שהחיים בארץ כל כך קשים: לא כדאי לכם, לא יהיה לכם קל בחו"ל, יהיו לכם קשיים – רק מסוג שונה.

ובשביל מה הפוסט הזה, עכשיו? בשביל אלה ששוקלים לעזוב כי הם רוצים לגדל את ילדיהם במקום שהוא יעני "יותר בטוח". אני מבינה ללבם – איך אפשר לא להבין? הורים באופן טבעי רוצים להגן על הילדים שלהם, לשמור עליהם מכל רע. בוודאי. זה טבעי ומובן ו… בלתי אפשרי ליישום, כי החיים מלאים סכנות. כפי שהסברתי למישהי כאן לא מזמן, ששאלה אותי כמה מסוכן לבקר בישראל – כן, אמרתי לה, יש שם סכנות, אבל גם כאן יש.  באנגליה יש תאונות דרכים, למשל, ואנשים לא שואלים את עצמם אם מסוכן לחיות פה. סכנות – מסוגים שונים – יש בכל מקום.

ובשביל ישראלים יש בחו"ל סכנות נוספות. האנטישמיות לא נעלמה מהעולם, היא חיה ומשגשגת, ואף פעם אי אפשר לדעת איפה היא פתאום תבצבץ. אי אפשר לדעת איפה ומתי יחליט מישהו שיכול להיות ממש כיף לתקוף יהודים. כן, יש אנשים כאלה – לא רק הערבים נגדנו, יש אנשים אחרים בעולם ששונאים אותנו. אז להורה יהודי ישראלי יש ברירה: לקחת את הילדים לארץ אחרת שבה באופן כללי רוב הזמן יש שקט ואין מלחמות והבן שלך לא יצטרך להתגייס לצבא, אבל אין לדעת אם הוא לא יחטוף לעג או מכות בבית הספר כי הוא יהודי, אין לדעת אם כאדם בוגר הוא לא ייחשף ללעג או אלימות כי הוא יהודי, אין לדעת אם יקום משטר חדש שיגביל את זכויותיהם של יהודים – אתם חושבים שהגזמתי עם הקטע האחרון, על משטר חדש, נכון? אבל היהודים בגרמניה בזמנו לא ציפו שזה יקרה להם. והקטע של לעג ואלימות קיים גם כיום כאן באנגליה המתורבתת.

אני לא נכנסת כאן לעניין של ציונות, של אידיאלים, של זכותנו על הארץ – מי שאין לו את האידיאלים האלה, אני לא חושבת שמשהו שאני אומר כאן ישנה לו. אבל מה שאני רוצה להזכיר לאנשים – כי אני חושבת שלצברים מהדור שלי והלאה, שנולדו לתוך המצב הקיים ולא מכירים משהו אחר, קל לשכוח את זה – זה שאין מקום אחר בעולם שבו אנחנו יכולים לחיות בידיעה שיש לנו צבא משלנו וזכות ואפשרות להגן על עצמנו מפני אוייבינו. קל לקטר על השירות בצה"ל – אני יודעת, אני בעצמי קיטרתי רבות! – ולשכוח מה האלטרנטיבה: חיים בארצות שבהן אנחנו מיעוט שתלוי בחסדי מי ששולט שם.

אני לא מנסה, כמובן, לומר שלעזוב את הארץ זה אף פעם לא הצעד הנכון. יש כל מיני נסיבות בחיים, כל אחד מאתנו ומה שקורה אצלו מבחינת משפחה, עבודה, לימודים, נישואין, וכו'. אני, כאמור, חיה בחו"ל כרגע עקב נסיבות אישיות. וזה לא כזה רע – זה לא כאילו שכל יום ויום אני נאנחת לי וחושבת כמה עדיף היה לי בארץ. רק מפעם לפעם… בייחוד כשקר פה :)

אבל ברצינות – החיים בישראל כרוכים בקשיים וסכנות והמוני סיבות לקיטור והמוני סיבות לחשוב שהדשא של השכן בחו"ל ירוק יותר. אבל גם החיים בחו"ל כרוכים בקשיים ובסכנות ובסיבות רבות ומגוונות לגעגועים הביתה.

ודבר אחד שברור לי לגמרי כתוצאה מחיי בחו"ל: אני יודעת איפה זה "הביתה", כי אני יודעת לאן אני מתגעגעת.


4.1.2011 נ.ב. פרסמתי את הרשומה הזאת אתמול בלילה והיום חזרתי ומצאתי שהגעתי אתה לעמוד הראשי בתפוז, וזה יופי. אבל לא שמחתי לראות שהם קוראים לי שם "ישראלית לשעבר"! אני ישראלית. נקודה. סוף. הדרכון שלי כחול ואין לי שום תכניות להחליף אותו באחר. תודה.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “לא, אל תברחו!

  1. פינגבק: יו! הבלוג שלי בן שנה! | מירב מקלפת תפוזים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s