אל תשאלו – האנגלים באמת לא שואלים

כיבוד פרטיות מול אכפתיות – פנים לכאן ולכאן

כתבתי לא מזמן על המכונאי הנפלא שבא לקחת לי את האוטו מהבית ומחזיר אותו אחרי הטסט, ואמרתי שהוא עובד בשעות שהילדים שלו בבית ספר ואני מניחה שזה מכיוון שהוא מגדל אותם לבד. מניחה – אם זה היה בארץ הייתי כבר מזמן שואלת אותו, נכון? :)

אחד הדברים שאני אוהבת אצל האנגלים זה שהם מכבדים את פרטיות הזולת. קודם כל יש המון שאלות שהם פשוט לא שואלים. בחיים לא ישאלו אותך כאן כמה אתה מרוויח או כמה משכנתא אתה משלם. ואם שואלים אותך שאלה שאתה לא רוצה לענות עליה, כל מה שאתה צריך לומר הוא: that's a long story – כלומר: זה סיפור ארוך. שזה קוד שכל אנגלי מכיר ויודע שפירושו: אני לא רוצה להיכנס לזה. ומכבדים את זה אוטומטית, מעבירים מייד נושא ולא מזכירים את השאלה הזאת יותר. סוף פסוק.

בארץ לא רק שאין כזה דבר "שאלות שלא שואלים" אלא שאם נראה שאתה מנסה להתחמק מתשובה, השואל המצוי לא משחרר לחץ אלא להיפך, מחזק את הברגים ומפנה את המנורה ישר לעיניך. כי מה, כל ישראל ערבים זה לזה וזכותו של כל אחד לדעת מה קורה אצל כל אחד בחיים :)

מצד שני – כן, יש צד שני גם למטבע הזה, כמובן. יש מצבים כאן באנגליה שנראה לי שהם קצת מגזימים עם הקטע הזה של לא לחדור לפרטיות של מישהו. לא מזמן דיברתי עם חברה בקהילה פה ואמרתי משהו על זה שהיה לי שבוע קשה במיוחד, אבל לא הספקתי לפרט כי האסיפה עמדה להתחיל, אמרתי לה שנדבר אחר כך אבל לא יצא לנו כי אחר כך היא היתה עסוקה בהגשת תה וקפה (יש תורנות והיא בקבוצה שזה היה התור שלה) וכשראיתי אותה שבוע אחר כך באסיפה הבאה היא התנצלה שלא היה לה אז זמן לדבר ואמרה שהיא חשבה עלי במשך השבוע אבל לא התקשרה כי I didn't want to intrude – לא רצתה להפריע, לא רצתה להידחף לי לתוך החיים. ואני מתקשה לעכל את הגישה הזאת – הרי אני מדברת אתה על בעיות אישיות, אני מחלקת אתה דברים, לא פעם אחת בכיתי לה על הכתף, אז איך זה יכול להיות לא בסדר להתקשר אלי לשאול מה קורה?

נראה לי שאת הדרך הנכונה לא מצאנו לא אנחנו ולא האנגלים – הם מכבדים את פרטיות הזולת אבל זה במחיר של לפעמים להיראות לא-אכפתיים, לפעמים לא להושיט יד למישהו שזקוק לעזרה רק מפני שהוא לא ביקש ואולי לא יהיה נעים לו, לפעמים לא להתערב במצב שדווקא כן דורש התערבות… ואנחנו להיפך, דוחפים את האף לכל עניין, בין אם זה ענייננו ובין אם לאו, אבל לפחות כן ברור תמיד שאכפת לנו, וכשאנחנו רואים מישהו בצרה יש הרבה יותר סיכויים שנושיט יד לעזור לו. וזה לא רק מישהו בצרה רצינית, אלא סתם אדם שעולה לאוטובוס ולא יודע איפה לרדת – בארץ ברגע שאתה שואל את הנהג, קיבלת אוטומטית עצות מחצי האוטובוס. באנגליה אם אתה שואל את הנהג, הנוסעים יעשו את עצמם שלא שמעו את הדו-שיח, כי מה, לא אותם שאלת… אלא אם כן יש באוטובוס אנשים שאינם אנגלים ואינם שבויים בתרבות הזאת… כשגרתי בלונדון מצאתי שהשחורים הרבה יותר קרובים לנו מהבחינה הזאת. (כמו גם מבחינות אחרות – הם הרבה יותר ספונטאנים, והרבה יותר נורמלי אצלם להגיד: בואי תאכלי אתנו, והכוונה עכשיו, לא כמו שאצל האנגלים: בואו נפתח את יומנינו ונתאם זמן בעוד שלושה שבועות.)

אז מה אני מעדיפה? אני חושבת שלמרות שמאד נוח המצב כאן שלא נדחפים לך לתוך החיים כל הזמן, קשה לי עם זה שהם לא מראים אכפתיות במצבים שבהם אני חושבת שצריכה להיות אכפתיות. אז נראה לי שאני מעדיפה את הדרך הישראלית, ואם וכאשר אחזור הביתה פשוט אצטרך לפתח את הנחישות הנחוצה כדי להגיד "לא עניינך" ולעבור הלאה… או לפרוץ בצחוק אדיר, כמו שקרה לי כבר פעם עם חברה של חברה באחד הביקורים שלי – אני באוטו עם חברתי ר' והיא צריכה לאסוף את חברתה ד' מאיפשהו לתת לה טרמפ. אני את ד' בחיים לא פגשתי. ד' עולה לאוטו, ר' מציגה אותנו זו לזו ואומרת עלי משהו בכיוון של: מירב נשואה לאנגלי וגרה באנגליה. תגובתה של ד' היא: ואת מאושרת שם?

כי, מה, אנחנו בטח מתישהו עשינו פיפי באותו מסטינג, לא? :)

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אל תשאלו – האנגלים באמת לא שואלים

  1. פינגבק: יו! הבלוג שלי בן שנה! | מירב מקלפת תפוזים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s