לא, אני לא נורמלית

מאז שאני זוכרת את עצמי אני חיה עם התחושה שאני שונה, שאני לא כמו כולם. לא שאני מה שאנשים קוראים לו לא נורמלית אלא שאני לא מה שאנשים מתכוונים במילה נורמלית.

רק בשנים האחרונות התחלתי להבין שבעצם כולם ככה – שאין כזה דבר אדם נורמלי, כולנו שונים ומשונים, כל אחד בדרכו הוא.

אבל מצד שני, יש אנשים, כמוני, שהם קצת יותר משונים:)… טוב… אולי… לא יודעת. אני יודעת שכשהייתי ילדה היתה לי תחושה ברורה של חוסר שייכות, הייתי מאד מודעת להבדלים ביני לבין הילדים האחרים בבית הספר. הייתי מודעת לזה שההורים שלי "זקנים" (יחסית להורים האחרים הם היו מבוגרים בהרבה), שהמשפחה שלנו פחות עשירה ואין לי כל מיני דברים שלילדים האחרים יש, וכו' וכו' – מנקודת מבט של ילדה שרצתה מאד להשתייך, להיות מקובלת, ההבדלים האלה נראו מאד מאד משמעותיים.

ואחר כך בחיי כאדם בוגר, איכשהו מצאתי את עצמי תמיד ממלאת טפסים ומסמנת "אחר" בכל מקום… רק שכיום אני לא רואה את זה בהכרח כדבר שלילי. אני חושבת שהגעתי מתישהו לשלב בחיי שבו הפסקתי להשתוקק כל כך להיות מקובלת בחברה היעני-נורמלית, והתחלתי ללמוד לקבל את עצמי כמו שאני. אולי זה קשור לזה שגיליתי שאלוהים אוהב אותי כמו שאני? זה בהחלט עוזר. גם זה שיש בני אדם שמקבלים אותי כמו שאני – גם זה עוזר.

ומה שעוד עוזר זו ההבנה הגוברת שבעצם, כמו שאמרתי כבר, אין כזה דבר בן אדם נורמלי – לכל אחד יש את השריטות שלו. אחד הספרים האהובים עלי הוא ספר באנגלית שנקרא Everybody's Normal Till You Get to Know Them – בתרגום חופשי: כולם נראים נורמליים עד שאתה מכיר אותם [ומגלה את השריטות שלהם]. מה שמזכיר לי משהו חכם שקראתי מזמן, לא זוכרת איפה: כשאנחנו משווים את עצמנו לאחרים אנחנו בעצם משווים בין הבפנוכו שלנו לבחוץ שלהם – אנחנו לא רואים את הבפנוכו של אחרים, חוץ מאשר טיפה שמבצבצת מפעם לפעם, כשהם מרשים לנו לראות או כשהם לרגע מאבדים שליטה. אז כשאנחנו מסתכלים, נאמר, על מוישה זוכמיר ואומרים לעצמנו, למה הוא תמיד כל כך שָלֵו ורגוע ושום דבר לא מוציא אותו מהכלים, למה אני לא יכול להיות ככה – אנחנו מדברים על ההתנהגות שאנחנו רואים אצלו, ומשווים אותה לתחושות הפנימיות שלנו, שאותן אנחנו רוב הזמן לא מראים לכולם. כך שיתכן מאד שמוישה זוכמיר מסתכל עלינו וחושב שאנחנו רגועים ושלֵוים, כי הוא לא רואה את הזעם שיושב אצלנו בפנוכו.

לאט לאט, עם השנים, אני לומדת להבין שזה בסדר, זה לגיטימי, זה בעצם נורמלי לחלוטין להיות כמו שאני ולא להתאים למודל של מה שנקרא אדם נורמלי – שבעצם אין כזה דבר אדם נורמלי, בעצם כל אחד מאתנו הוא שונה, מיוחד, אינדיבידואלי. אלוהים לא בורא רובוטים, הוא לא בורא שיכפולים. הוא בורא בני אדם, כל אחד בנפרד. ואוהב כל אחד מאתנו כפי שאנחנו. ואנשים שיש להם מספיק שכל יבינו את זה ויעריכו אותך כמו שאתה, לא ינסו לשנות אותך, לא ינסו להכריח אותך להתאים לאיזה שטאנץ בלתי אפשרי.

ואלה שלא מבינים – זה עצוב, אבל זאת באמת הבעיה שלהם, לא שלי או שלך.