היום לפני תשע שנים

daffodils

איך הזמן עובר… ואיך לא היה לי מושג אז כמה משמעותי יהיה היום הזה…

בסך הכל באתי למקום עבודה חדש. מקום שבו לא רציתי לעבוד, אבל היה לי מאד ברור שאלוהים אומר כן לקחת את המישרה הזאת, זו היתה אחת הפעמים שהוא לקח לידיו את המֶגָפון וצעק בקול רם (הוא מכיר אותי היטב ויודע שאני לא שומעת לחישות עדינות) וכשהוא צועק בקול רם אני עושה מה שהוא אומר. הרי אני יודעת שהוא יודע מה טוב בשבילי, הוא ברא אותי והוא יודע הכל. אז הלכתי לעבוד שם, במקום שממש לא רציתי…

המישרה היתה במה שנקרא באנגלית retreat house, סוג של בית הארחה, וזה מקום שכשעובדים בו אז גם גרים שם. ביקרתי שם בתחילת פברואר לצורך הראיון, פגשתי חלק מהצוות וסיפרו לי מי עוד עובד שם, ובארבעה במרץ, כפי שהסכמנו, הגעתי לשם עם מזוודתי הכחולה והתמקמתי בחדר שהיקצו לי. החדר היה די פיצפון, אבל נאמר לי שיש מקום במרתף לאחסן את המזוודה הריקה אחרי שאשים את החפצים בארון – ההוראות היו: כשאת מסיימת לרוקן את המזוודה רדי למטה למטבח ומישהי בשם דינה תראה לך איפה לשים אותה.

ירדתי למטה למטבח, אני ומזוודתי הכחולה, ומצאתי שם את דינה עומדת ומשוחחת עם איש, שהציג את עצמו בשם שלא הוזכר כשסיפרו לי על הצוות שאליו אני מצטרפת, ולפיכך הדבר הראשון שאי פעם אמרתי לאיש שהוא היום בעלי היה: לא סיפרו לי עליך.

מה שהיה נכון, כי הוא לא היה חלק מהצוות באופן רשמי, הוא גר שם ועבד מאד חלקי, איזה אחה"צ או שניים בשבוע, בתיקון רהיטים/דלתות/וכו' (מה שזה לא יהיה, אם זה עשוי מעץ הוא יודע איך לתקן את זה). כך שבתקופה שעבדתי שם היו לי הזדמנויות להיתקל בו יום יום – לא רק שגרנו מתחת לאותה קורת גג, אלא שהארוחות היו שיתופיות.

אני לא נשארתי לעבוד שם הרבה זמן – כי טיפה לפני שהתחלתי לעבוד שם, היה לי עוד אחד מרגעי המֶגָפון האלה, ואלוהים הבהיר לי שהגיע הזמן לחזור לארץ. היה לי כרטיס טיסה ל-10 באפריל כי תכננתי ביקור, אז החלטתי שאם ככה, פשוט אסע ב-10 באפריל לארץ ולא אשתמש בחלק השני של הכרטיס. אז היה לנו רק חודש וקצת להכיר, להגיע למסקנה שאנחנו מיועדים זה לזו וזו לזה, ולהתארס לפני שעליתי על טיסת אל על – וכשאני אומרת לפני, אני מדברת על כמה שעות לפני… באוטובוס בדרך לשדה התעופה.

רוב תקופת האירוסין שלנו התנהלה בשיחות טלפון, אבל בסופו של דבר הוא עלה על מטוס בעצמו ובא לבקר אותי, פגש את המשפחה שלי, ראה קצת מה זו הארץ הזו שממנה באתי, למד כמה כיף זה לאכול שווארמה עם טחינה שנזלה לו על הזקן… וגם התחלנו להתארגן, לתכנן תוכניות, להסכים על פרטים קטנים כמו באיזו ארץ נגור…

אז זהו. במרץ לפני תשע שנים פגשתי אותו, ובמרץ לפני שמונה שנים חזרתי לאנגליה כדי להתחתן עם האיש הזה, למרות שלא סיפרו לי עליו :)

אז למה תמונה של נרקיסים? כי זה מה שאני זוכרת משם, מאיפה שנפגשנו – באביב הגינה שם מלאה בנרקיסים. כל מיני. גדולים יותר וקטנים יותר, צהובים ולבנים וכאלה שלבנים מבחוץ וצהובים מבפנים, כמו ביצה. (בתמונה הזאת דווקא יש לי רק צהובים לגמרי ולבנים לגמרי, הפרחים האחרים שם שיש להם צהוב רק באמצע הם לא נרקיסים אלא מה שנקרא באנגלית primrose ולפי ויקיפדיה זה נקרא בעברית בכור אביב מצוי.)

תמיד אהבתי אביב, ובאנגליה הנרקיס מבשר את האביב. ומאז אותו אביב של 2002 הנרקיסים גם מזכירים לי את איך שנפגשנו :)

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s