והפעם סיפור על בחור ישראלי פחדן בשם גדעון. כמו אחרים בדורו, הוא מסתכל על המצב של עם ישראל בארצו, מוקף אוייבים שמתנכלים לו ונראה שאין לזה סוף, אין תקווה – ומעניין, עד היום לא שמתי לב לפרט הקטן, ששם אביו יואש.
גדעון בן יואש חי חיים של פחד מפני האוייבים, חיים חסרי תקווה. אבל מה, בני ישראל לשם שינוי עושים צעד נכון: וַיִּזְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהוָֽה (שופטים ו' 6)
התגובה של אלוהים היא קודם כל לשלוח להם נביא שמסביר להם למה הם בכאלה צרות:
וַיִּשְׁלַ֧ח יְהוָ֛ה אִ֥ישׁ נָבִ֖יא אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם כֹּה־אָמַ֥ר יְהוָ֣ה ׀ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָנֹכִ֞י הֶעֱלֵ֤יתִי אֶתְכֶם֙ מִמִּצְרַ֔יִם וָאֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ וָאַצִּ֤ל אֶתְכֶם֙ מִיַּ֣ד מִצְרַ֔יִם וּמִיַּ֖ד כָּל־לֹחֲצֵיכֶ֑ם וָאֲגָרֵ֤שׁ אֹותָם֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם וָאֶתְּנָ֥ה לָכֶ֖ם אֶת־אַרְצָֽם׃ וָאֹמְרָ֣ה לָכֶ֗ם אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם לֹ֤א תִֽירְאוּ֙ אֶת־אֱלֹהֵ֣י הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם יֹושְׁבִ֣ים בְּאַרְצָ֑ם וְלֹ֥א שְׁמַעְתֶּ֖ם בְּקֹולִֽי׃ (שופטים ו' 8-10)
מה שמדהים הוא שאחרי הגערה הזאת, אלוהים לא יושב בצד ומחכה שעם ישראל יבקש סליחה ויחזור בו מהדרך הרעה – הוא מושיע אותנו מאוייבינו, וכך נותן לנו הדגמה של הכוח שלו ושל החסד שלו כלפינו.
איך הוא מדגים את הכוח שלו? הוא בוחר את גדעון, הבחור הפחדן שלנו שלכל אורך הסיפור שוב ושוב אנחנו רואים כמה שהוא שפן. ומתוך הצבא הגדול שגדעון מגייס, אלוהים מנפה כמויות אדירות של אנשים כי הוא לא רוצה שהם יוכלו אחר כך להשוויץ שבכוחם הם הביסו את מדיין: וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־גִּדְעֹ֔ון רַ֗ב הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתָּ֔ךְ מִתִּתִּ֥י אֶת־מִדְיָ֖ן בְּיָדָ֑ם פֶּן־יִתְפָּאֵ֨ר עָלַ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יָדִ֖י הֹושִׁ֥יעָה לִּֽי (שופטים ז' 2)
איך בסוף נתן אלוהים את המדיינים בידי ישראל? ע"י כך ששם פחד בלבם (קצת אירוני, לא? בהתחשב בזה שפחדנות היא התכונה הבולטת של גדעון). אחד המדיינים חולם חלום, וחבר שלו מפרש את החלום: וַיַּ֨עַן רֵעֵ֤הוּ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֵ֣ין זֹ֔את בִּלְתִּ֗י אִם־חֶ֛רֶב גִּדְעֹ֥ון בֶּן־יֹואָ֖שׁ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֑ל נָתַ֤ן הָֽאֱלֹהִים֙ בְּיָדֹ֔ו אֶת־מִדְיָ֖ן וְאֶת־כָּל־הַֽמַּחֲנֶֽה (שופטים ז' 14)
הקרב הזה איננו קרב נורמלי, זה לא קרב שמבוסס על יכולת צבאית, זה קרב שמבוסס על אמונה מול פחד. גדעון ושלוש מאות החבר'ה שהלכו אתו בוחרים להאמין שאלוהים אתם – למרות שלגדעון נדרש די הרבה שכנוע… הוא מתחיל מנקודה שבה אין לו הרבה אמונה, אבל מה, לפחות הוא מפנה את השאלות שלו לכיוון הנכון – כשמלאך ה' בא אליו, גדעון מפנה אליו את השאלות המאד מוכרות: אם אלוהים אתנו, למה אנחנו בכאלה צרות? איפה הנסים והנפלאות ששמענו עליהם, איך שהוא העלה אותנו ממצרים וכו'? (אנחנו, שקוראים את הספר, יכולים בקלות למצוא את התשובות בפסוקים 8-10 שציטטתי קודם… אבל בואו נהיה נחמדים אל גדעון ונניח שהוא לא שמע את המסר שה' שלח דרך הנביא ההוא…)
מעניין שלפני שגדעון נשלח לקרב מול המדיינים, אלוהים נותן לו משימה אחרת, קרב מסוג אחר: להרוס את מזבח הבעל, ולבנות מזבח לה' – הדגמה מוחשית של מה שצריך עם ישראל לעשות, להפסיק את עבודת האלילים ולחזור לעבוד את ה' אלוהינו שהוציא אותנו ממצרים.
מה שעצוב הוא שאחרי כל זה, אחרי שאלוהים הושיע אותנו מהמדיינים ונתן לנו ארבעים שנות שקט, עם ישראל בכל זאת חזר לסורו. וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁר֙ מֵ֣ת גִּדְעֹ֔ון וַיָּשׁ֙וּבוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּזְנ֖וּ אַחֲרֵ֣י הַבְּעָלִ֑ים וַיָּשִׂ֧ימוּ לָהֶ֛ם בַּ֥עַל בְּרִ֖ית לֵאלֹהִֽים׃ וְלֹ֤א זָֽכְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם הַמַּצִּ֥יל אֹותָ֛ם מִיַּ֥ד כָּל־אֹיְבֵיהֶ֖ם מִסָּבִֽיב׃ (שופטים ח' 33-34)
ספר שופטים הוא ספר עצוב – מלא בסיפורים כאלה: שוב ושוב אנחנו קוראים שעם ישראל שוכח את אלוהיו והולך אחרי אלילים, אלוהים נותן אותנו ביד אוייבינו, אנחנו זועקים אליו לעזרה, הוא מושיע אותנו, יש לנו שקט לכמה זמן, ו… שוב אנחנו שוכחים את ה' אלוהינו שהוציא אותנו ממצרים… וחוזר חלילה…
היום אנחנו לא עובדים את הבעל, היום יש לנו אלילים אחרים. לא אנסה למנות כאן את כולם. דברים שעולים בדעתי כרגע: כסף, אינטליגנציה, הצלחה, כוח – וזה האחרון מחזיר אותנו לסיפור של גדעון, איך שאלוהים בכוונה ניפה את הצבא שלו והשאיר רק 300 איש, כדי שלא יתפארו שבכוחם ניצחו את המדיינים. העקרון הזה של "מעטים מול רבים" חוזר על עצמו הרבה לאורך ההיסטוריה שלנו – כדי שלא נתפאר בכוחנו, כדי שלא נשכח את ה' אלוהינו שמושיע אותנו מאוייבינו. אבל אנחנו מצליחים בכל זאת לשכוח. איך זה שבמלחמת השחרור, כשעמדנו עם הגב לקיר עם איזה מין חצי כאילו צבא פיצפון כזה מול כל הכוח של הצבאות המאומנים של ארצות ערב, איך זה שלא רק ששרדנו את המלחמה הזאת אלא שבסופה היה בידינו יותר שטח משהאו"ם היקצה לנו בתוכנית החלוקה? איך זה שבמלחמת יום כיפור, כשתפסו אותנו הכי לא מוכנים שאפשר, שרדנו? איך זה שאנחנו שורדים שוב ושוב את כל האוייבים שבאים נגדנו? ביום ראשון אנחנו חוגגים את חג פורים. בין הרעשנים והתחפושות ואכילת אזני המן, אני מזמינה אתכם לשבת לקרוא את מגילת אסתר ברצינות ולחשוב על זה.
יש לנו תקווה. לא בכוח הצבא שלנו, אלא בכוח המצביא העליון שלנו. אבל לפעמים הוא נותן אותנו ביד אוייבינו לזמן מה כדי שנצא מהתרדמת וניזכר מי אלוהינו. הסיפור על גדעון מתחיל ב"וַיַּעֲשׂ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיִּתְּנֵ֧ם יְהוָ֛ה בְּיַד־מִדְיָ֖ן", עובר דרך "וַיִּזְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהוָֽה", דרך דבר מלאך ה' אל גדעון: "וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה כִּ֥י אֶהְיֶ֖ה עִמָּ֑ךְ וְהִכִּיתָ֥ אֶת־מִדְיָ֖ן כְּאִ֥ישׁ אֶחָֽד", אבל מסתיים בפסוק העצוב: "וְלֹ֤א זָֽכְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם הַמַּצִּ֥יל אֹותָ֛ם מִיַּ֥ד כָּל־אֹיְבֵיהֶ֖ם מִסָּבִֽיב". כל זמן שאנחנו תקועים בקטע הזה של "ולא זכרו", אנחנו בצרות. אבל אנחנו רואים בסיפור הזה לא רק את הכוח של אלוהים אלא את רוב חסדו, אנחנו רואים שהוא אוהב אותנו מספיק כדי להושיע אותנו שוב ושוב ושוב ושוב ושוב… אם רק נצא מהתרדמת ונזעק אליו.
מירב מקלפת תפוזים 