מה שחשוב

יש סיפור שהסתובב באימייל מתישהו, על מורה שנכנס לכתה והניח על השולחן צנצנת. צנצנת גדולה וריקה. (כן, כן, אתה החכמולוג שבשורה הרביעית, אתה צודק – הצנצנת היתה מלאה באוויר. בדרך כלל אנחנו קוראים לצנצנת מלאה באוויר "צנצנת ריקה". אפשר להמשיך? תודה.) למורה הזה היה שק מלא כדורים – בסיפור המקורי, באנגלית, אלה היו כדורי גולף, אבל זה מפני שהסיפור המקורי בא מאמריקה, שם אתה אומר למישהו "כדורי גולף" והוא מייד מדמיין אותם. מכיוון שמשחק הגולף איננו חלק כל כך אינטגרלי מהתרבות הישראלית, הבה נתרגם את הכדורים בסיפור למשהו טיפה יותר מוכר לכולנו: כדורי פינג פונג. אוקיי?

אז המורה מתחיל לשפוך כדורי פינג פונג לתוך הצנצנת. והוא ממשיך לשפוך כדורי פינג פונג לתוך הצנצנת עד שאין מקום ולו לכדור פינג פונג אחד ויחיד. "הצנצנת מלאה?" הוא שואל את הכיתה, והתלמידים עונים: כן, הצנצנת מלאה.

ואז הוא פותח שק מלא אבנים קטנות – בתרגום שלי מאמריקאית לישראלית אני מדמיינת אותן כאבני חצץ קטנות. (באנגלית היה כתוב pebbles, שזה בעצם האבנים החלקות האלה שמוצאים על שפת הים. חלוקי נחל? אבל אני מכירה אותם מחוף הים, לא משום נחל. חלוקי ים זה נשמע קצת יותר מדי כמו קרובי משפחה של חלוק רחצה… עזבו, אין לי כוח לזה, בגירסה שלי זה יהיה חצץ, אוקיי? תודה.)

אז איפה היינו? יש לנו צנצנת מלאה בכדורי פינג פונג. ואל תוכה המורה שופך אבני חצץ קטנות. והחצץ נכנס בלי בעיות ברווחים שבין הכדורים, והצנצנת מתמלאת עוד יותר. כשאין מקום לעוד חצץ בצנצנת, המורה שוב שואל את הכתה: הצנצנת מלאה? כן, כן, עונים התלמידים בסיפור, הצנצנת מלאה.

עכשיו המורה שולף עוד שק, הפעם שק עם חול. והוא שופך חול לתוך הצנצנת. החול נכנס בלי בעיות ברווחים, והצנצנת מתמלאת ממש ממש עד שאין שום רווחים בין שום כלום. ושוב שואל המורה: הצנצנת מלאה? כן, כן, עונים התלמידים, בבטחון מוחלט הפעם, הצנצנת מלאה עד אפס מקום.

וזו הנקודה שבה המורה שולף שני ספלים שישבו מתחת לשולחן, וכל ספל מלא בקפה. (כאן רואים בבירור שהסיפור באנגלית בא מאמריקה ולא מאנגליה, כי האנגלים היו שמים שם תה.) במקום לשתות את הקפה, כפי שהיה עושה מן הסתם אדם שפוי, המורה מוזג את הקפה מתוך הספלים אל תוך הצנצנת – וכמובן שאין בעיה, אפילו שהצנצנת מלאה, כי החול סופג את הקפה. (קפה בוץ, מישהו?)

ואז הוא הסביר לתלמידיו מה הרעיון שמאחורי ההדגמה הזאת.

הצנצנת מסמלת את החיים של כל אחד מאתנו. כדורי הפינג פונג מסמלים את הדברים שממש ממש חשובים, חיוניים לגמרי. אבני החצץ מסמלות את הדברים שהם אמנם לא חיוניים לגמרי, אבל חשובים בכל זאת. החול מסמל את הדברים הקטנים שממלאים לנו בקלות את החיים, ואם לא ניזהר, הם לא ישאירו מקום לדברים החשובים באמת – לכן חשוב להכניס לצנצנת קודם כל את הכדורים ואת החצץ, כי אם לא נעשה זאת, החול ימלא לנו את הצנצנת.

כשסיים המורה להסביר את מוסר ההשכל, שאל אחד התלמידים: ומה עם הקפה?

אה, כן, אמר המורה, הקפה בא להזכיר לנו שלא משנה כמה עסוקים אנחנו, לא משנה כמה מלאים החיים שלנו, חשוב למצוא זמן מפעם לפעם לכוס קפה או שתיים עם חברים.


אני כשקראתי את הסיפור הזה מצאתי את עצמי חושבת: אצלי לפחות, קפה עם חברות זה אחד מכדורי הפינג פונג, אחד הדברים החיוניים שכשאני לא מפנה להם זמן, כשאני נותנת לצנצנת שלי להתמלא יותר מדי בחול או חצץ כך שאין זמן להיפגש עם חברה מפעם לפעם, זה מדכא אותי.

או, במילים אחרות: יש דברים שנראים על פני השטח כלוקסוס אבל בעצם הם חיוניים, נחוצים, צורך בסיסי שבלעדיו אנחנו מאבדים את הכוח שמאפשר לנו לבצע את כל המטלות והמשימות שכרוכות בתחומים שכן נראים לנו על פני השטח כחשובים… מה שחשוב זה לא רק מה שהחברה מסביבנו מספרת לנו שהוא חשוב, לא רק מה שאמא שלנו לימדה אותנו בילדותנו לתת לו חשיבות…

יש אמהות ויש אמהות. אולי אמא שלכם לימדה אתכם את האמת… אמא שלי חינכה אותי שלקרוא ספרים זה משהו שעושים בשעות הפנאי, זה לוקסוס. ולהיות יצירתי זה משהו שהוא לוקסוס. שלא לדבר על להתלבש יפה או ללכת למספרה.

אבל כל אחד מאתנו שונה, ולכל אחד מאתנו יש צרכים בסיסיים שונים. מי שהיצירתיות זורמת אצלו בדם, אם הוא מחניק אותה לאורך זמן זה יוצר מין סתימת עורקים כזאת, זה מדכא, מכניס אותנו למין תרדמת כזאת שבה אנחנו כאילו חיים, כאילו מתפקדים, כלפי חוץ נראה אולי שהכל בסדר, אבל אין שמחת חיים, אין אור בעיניים.

ורובנו זקוקים במידה זו או אחרת למגע עם אנשים – אפילו אנשים מופנמים כמוני, שזקוקים להרבה שקט וזמן לבד, אפילו אנחנו זקוקים מפעם לפעם למגע עם בני אדם אחרים. עם הזמן למדתי שכאדם מופנם מה שעובד אצלי זה מיפגש עם חברה או שתיים, מצב שבו אפשר לדבר על דברים שבלב, בניגוד למסיבות רבות משתתפים שבהן השיחות הן ברובן שיטחיות. שיחות שיטחיות לא מספקות אותי – להיפך, הן מעייפות אותי. אבל לשבת עם חברה ולדבר על מה שהולך אצלנו בפנוכו – זה הכיף שלי. לא משנה כל כך אם זה מה שהולך אצלי או מה שהולך אצלה, העיקר שלא נבזבז שעות על דיבורים שלא אומרים כלום. אין לי כוח לזה.

אבל לא התכוונתי להפוך את הרשומה הזאת לדיון בנושא מופנמות/מוחצנות. מה שרציתי לדבר עליו זו החשיבות של מתן חשיבות לדברים שבאמת חשובים… לא סתם ללכת עם הזרם, לא לתת לצנצנת שלנו להתמלא בחול או אפילו בחצץ. לעצור ולחשוב: מה הם הדברים בחיים שלי שמקבילים לכדורי הפינג פונג, הדברים שחיוניים לי ולכן חיוני שאמצא להם זמן – ולקבל שיש דברים שהעולם מסביבנו מתייחס אליהם כלא חשובים אבל בעצם לנו באופן אישי הם חיוניים כמו אוויר לנשימה. כי כולנו שונים, לכל אחד מאתנו יש צרכים שונים.

יש דברים שכולנו זקוקים להם. למשל אוויר. למשל אוכל ושתיה – אבל כמה, ואיזה סוג אוכל? הנה דוגמא קטנה: כשהייתי צעירה הייתי מפעם לפעם מרגישה חולשה מלווה בבחילה קלה, והאינסטינקט שלי אמר שאני צריכה משהו מלוח. הייתי מוצאת לי איזה בייגלך או בוטנים מלוחים או משהו כזה, ומייד מרגישה יותר טוב. לא היה לי מושג למה – עד שבגיל 17 הגעתי לבית חולים אחרי שהקאתי ברחוב, עשו לי שמונים אלף בדיקות ובסוף אמרו לי שהתייבשתי (הסתובבתי ברחוב ביום קיץ ישראלי בלי בקבוק מים או כלום, עבדתי באיזה סקר דעת קהל וכל היום התדפקתי על דלתות ומפעם לפעם, כשמישהו הסכים, ראיינתי אנשים) והסבירו לי שיש לי נטייה ללחץ דם נמוך ולכן חשוב שאשתה הרבה קפה ושאוכל הרבה מלח. ואז הבנתי למה היה לי האינסטינקט הזה לאכול משהו מלוח כשהרגשתי לא טוב – הגוף שלי אמר לי מה הוא צריך. אבל מה, כשאני אומרת לאנשים שנחוץ לי לאכול הרבה מלח הם מסתכלים עלי כאילו נפלתי מהירח, כי כל הזמן משננים להם שמלח זה רע, מלח זה פויה, מלח זה מסוכן… כי אצל רוב בני האדם הסכנה היא בכיוון של לחץ דם גבוה, ואצלי זה להיפך.

וכמו שיש הבדלים בינינו בתחום הצרכים הפיזיים – כמה מלח אנחנו צריכים באוכל, כמה שעות שינה ביממה נחוצות לכל אחד מאתנו (דבר שלפעמים משתנה עם הגיל), וכו' – יש הבדלים במה שחיוני לנו בתחומים אחרים. מה שחיוני עבורי יכול להיות לוקסוס עבורך, ולהיפך. לכן חשוב שכל אחד מאתנו יזהה מה הם כדורי הפינג פונג שלו, מה הם הדברים שבלעדיהם הוא לא יכול לחיות לאורך זמן. וכשאני אומרת "לחיות" אני לא מתכוונת סתם לתפקד ברמה הבסיסית, אני מתכוונת להרגיש שאתה חי.

אחרת החול והחצץ ממלאים את הצנצנת. החול יכול להיות המון דברים, כולל דברים שנראים חיוביים כשלעצמם. וגם אבני החצץ הן חיוביות כשלעצמן – החצץ מסמל דברים שהם באמת חשובים, רק לא חיוניים. הרעיון הוא שאם לא תשים קודם כל את כדורי הפינג פונג בצנצנת, החול והחצץ ימלאו אותה. החיים שלך יכולים להתמלא בעבודה, זמן עם המשפחה, עזרה לזולת, תחביבים – ההבדל בין הכדורים, אבני החצץ, והחול, הוא לא ההבדל בין חיובי ושלילי, בין טוב ורע. ההבדל הוא בתפקיד שהדברים האלה משחקים בחיים שלך. איך שאני מבינה את הקטע עם החול, אלה הדברים שאנחנו עושים בלי שישבנו והחלטנו שחשוב לעשות אותם, ובלי לשריין קודם כל זמן לדברים שחיוניים וחשובים לנו, כך שבסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו בלי מספיק זמן לכדורי הפינג פונג ולאבני החצץ. האדם הממוצע לא יושב לו ומחליט: אני הולך לבזבז שלוש שעות בגלישה סתמית וחסרת מטרה באינטרנט. או: אני הולך לשרוף שעתיים על משחקי מחשב. ההחלטה היא בדרך כלל יותר בכיוון של: אני רק אציץ בוויינט… אני רק אשחק קצת טטריס… אבל מכיוון שלא הגדרנו זמן, קל להיסחף. אם אני יודעת שחשוב לי היום להספיק כך וכך – חשוב כי זה נחוץ לי, זה חיוני לי (כדור פינג פונג) או חשוב כי יש לי התחייבות כלפי מישהו לעשות את זה (חצץ) – אז יותר קל (אני לא אומרת שזה תמיד מספיק, כי יש לפעמים אלמנטים של התמכרות, אבל מנסיוני זה בהחלט עוזר) להציב לעצמי גבולות ולומר: אני אשחק טטריס רק חצי שעה כי אחר כך אני צריכה לעשות כך וכך.

בקיצור: החול הוא לא בהכרח דברים רעים, זה רק עניין של הגדרת סידרי עדיפויות. לא בריא לנו לאורך זמן לתת לחול להשתלט לנו על החיים. וגם אבני החצץ – אותם דברים שהם חשובים (עבודה? משפחה? טיפול באוטו? אני זורקת דוגמאות אפשריות כאן, לא מתיימרת להגדיר בשביל אחרים מה זה יכול להיות אצלם) אך לא חיוניים – חשוב להכניס אותם לצנצנת רק אחרי שווידאנו שיש מספיק מקום לכדורי הפינג פונג: אותם דברים שבלעדיהם אנחנו פשוט לא יכולים לחיות לאורך זמן.

אני את חשיבותו של העקרון הזה למדתי בדרך הקשה – והאימייל עם הסיפור על הצנצנת והכדורים הגיע אלי בדיוק בנקודה שבה עסקתי בליקוק הפצעים. בדיוק סיימתי קורס ייעוץ, קורס של שנתיים שהוציא לי את המיץ ברמה שאני לא מאחלת לאף אחד. בשנה השנייה סבלתי חלק ניכר מהזמן מדיכאון, בקושי תיפקדתי – ואחת הסיבות היא שלא הרשיתי לעצמי זמן לקפה עם חברה מפעם לפעם, כי לא הבנתי עד כמה זה חיוני לי. ומה שראיתי הוא שכשאני לא מרשה לעצמי את הדברים החיוניים, אני מאבדת כוח ושמחת חיים, ואני מפצה את עצמי בדרכים שהן הרבה פחות בריאות – מתוך הדכאון שוב ושוב שלחתי יד נואשת לעבר השוקולד, שנותן הרגשה טובה לרגעים מעטים אבל ההרגשה הזאת עוברת מהר מאד, ואחריה אני נשארת עם המשקל העודף, שמדכא… וחוזר חלילה… אצל אחרים זה אולי לא שוקולד אלא אלכוהול, או סמים, או כל מיני דברים אחרים שגורמים לנו להרגיש טוב באופן זמני: ספורט, סקס, משחקי מחשב, עבודה, מה שלא יהיה… וכל הדברים האלה הופכים לחול, שממלא את הצנצנת אבל לא מספק לאורך זמן, לא נותן לנו את מה שבאמת נחוץ לנו.

בדרך הקשה, כתוצאה מהקורס ההוא ששבר אותי לרסיסים, למדתי כמה חשוב לזהות מה הם הדברים החיוניים לי ולשריין זמן עבורם. לא הדברים שהעולם מסביבי מגדיר כחיוניים, אלא הדברים שאני יודעת שחיוניים בשבילי באופן אישי. אחרים לא תמיד יבינו, אבל זה בסדר, זה שאחרים יבינו אותי זה לא חיוני לי…

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מה שחשוב

  1. פינגבק: ניהול זמן – איך לעזאזל עושים את זה? דברים שלמדתי לאורך הדרך | מירב מקלפת תפוזים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s