ממעמקים קראתיך

ממעמקים קראתיך, כתב דוד, וזה דבר שרבים יכולים לומר יחד אתו: כשאנחנו שקועים עמוק בבוץ, כשהכל על הפנים ואין מוצא, אנחנו קוראים לאלוהים לעזרה – ואם אלוהים היה כמו היידישע מאמע של הבדיחות, הוא היה עומד מולנו עם ידיים על המתניים ואומר: נו, רק עכשיו אתם באים, כשאתם צריכים אותי? ומה עם כל הימים/שבועות/חודשים/שנים שעברו – לא יכולתם לפחות להרים טלפון?

תודה לאל, הוא לא כזה.

כתבתי לא מזמן על גדעון – דוגמה אחת מני רבות למידת הסבלנות המדהימה של אלוהים. לאורך ספר שופטים אנחנו רואים שלמרות שעם ישראל שוב ושוב חזר לסורו, אלוהים שוב ושוב הושיע אותנו כשזעקנו לעזרה.

מה שעוד יותר נפלא בעיניי זה שהוא לא תמיד מחכה שנבקש ממנו. כשעלה לי בראש הנושא לרשומה הזאת, חשבתי על גדעון וגם על יציאת מצרים – אבל כשפתחתי את התנ"ך בספר שמות זה מה שמצאתי:

וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים מִן־הָעֲבֹדָֽה׃ וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִיתֹ֔ו אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב (שמות ב' כ"ג-כ"ד)

אתם שמים לב מה חסר שם? כתוב "ויזעקו" – לא כתוב שהם זעקו אל ה'. אבל הזעקות והאנחות שלהם – אפילו שלא היו מכוונות כלפי אלוהים (שכחו אותו במשך השנים?) – הגיעו לאזניו. ואפילו אם הם שכחו אותו במשך שנות העבדות, אלוהים לא שכח אותם, ולא שכח את ההבטחות שלו לאבותינו.

מעודד, נכון? מעודד לקרוא ולראות שאלוהים לא שוכח אותנו גם כשאנחנו שוכחים אותו, שהוא בא לעזרתנו אפילו כשלא ביקשנו ממנו – והוא ממשיך לעשות זאת גם היום, כשרוב הזמן אנחנו לא מבקשים את עזרתו וגם לא מודים לו. כי הוא נאמן להבטחות שלו, והוא לא כמו היידישע מאמע בבדיחות.

מה שמעציב זה כמה שאנחנו אלופים בלשכוח אותו. תסתכלו על יציאת מצרים – רגע אחד אנחנו רואים את אלוהים עושה דברים פשוט מהממים, אנחנו רואים אותו מכה במצרים כך שהם לא רק מרשים לנו לצאת אלא מתחננים שנעוף משם, אנחנו רואים אותו מטביע את פרעה והצבא שלו ומפנה לנו דרך לעבור באמצע הים, אנחנו רואים דברים שממש לא משאירים ספק שיש לנו עסק פה עם מישהו שממש כל יכול. ושתי דקות אחר כך מה אנחנו עושים? משתחווים לפני עגל זהב ואומרים "אלה אלוהיך ישראל".

ואם נחזור לספר שופטים – זה מה שקורה שוב ושוב: אנחנו רואים איך אלוהים מושיע אותנו, אבל שתי דקות אחר כך חזרנו לסורנו ואנחנו עובדים אלילים, כאילו לא למדנו שום לקח.

מישהו פחות סבלני וסלחני מאלוהים היה מזמן משאיר אותנו בבוץ והולך לשחק ג'ולות או משהו.

תודה לאל, הוא ארך אפיים ורב חסד. כי אנחנו אלופים בלשכוח אותו. אנחנו מסוגלים כל שנה לספר ביציאת מצרים, ובכל זאת להתנהג כאילו אין לנו אלוהים ששומר עלינו. (אני אומרת אנחנו, וכמובן זה לא כולל כל אחד ואחד מאתנו. אני מדברת באופן כללי על מה שאני מכירה מהחיים בארץ – והחיים שלי בארץ, גם כילדה וגם כבוגרת, היו בעיקר חיים חילוניים. כך שההכללות שלי מבוססות על הרושם שלי מהרוב החילוני. אני מניחה שאצל דתיים – או לפחות חלקם – יש גישה שונה.)

אז איפה הייתי לפני שפתחתי את הסוגריים הארוכים האלה? כן, הייתי בנקודה שאנחנו מספרים כל שנה ביציאת מצרים, ובכל זאת מתנהגים כאילו אין לנו אלוהים ששומר עלינו. זה כאילו יש איזה נתק בין תקופת התנ"ך לבין ימינו, כאילו אלוהים של התנ"ך הוא דמות בהיסטוריה העתיקה שאנחנו לא מצפים לפגוש בימינו – כאילו שבנקודה מסויימת הוא נעלם, יצא לפנסיה או משהו.

כך שאת ההיסטוריה המודרנית אנחנו לומדים בלי התייחסות לאלוהים, כאילו הוא לא משחק תפקיד. אז בבית הספר למדנו בשעורי תנ"ך שאלוהים הוציא אותנו ממצרים, אבל בשעורי היסטוריה (או "תולדות עם ישראל בדורות האחרונים" – לפחות בזמני ככה קראו לזה) למדנו שאיכשהו, למרות שהיינו מעטים מול רבים ועם חצי צבא מקרטע כזה, לא רק ששרדנו את הנסיון של מדינות ערב להשמיד אותנו במלחמת השחרור אלא שבסופה של המלחמה מצאנו את עצמנו עם יותר שטח מאשר הוקצה לנו בתכנית המקורית של האו"ם. איכשהו. למרות שזה נראה בלתי אפשרי לחלוטין – איכשהו… אולי זה קצת קשור לזה שאלוהים הבטיח שיחזיר אותנו לארצנו? אולי זה קצת קשור לזה שלא ינום ולא יישן שומר ישראל?

אני יודעת. כן. אני יודעת שבקרוב יום השואה ושהרבה שואלים איך אלוהים נתן לזה לקרות, וקשה לחבר את "לא ינום ולא יישן שומר ישראל" עם מה שקרה במחנות ההשמדה. אני לא הולכת לנסות ולו לרגע להישמע כאילו יש לי את כל התשובות על זה. מה שקרה שם היה נורא, ולנסות להסביר למה אלוהים נתן לזה לקרות – לא, זה גדול עלי. השאלה הזאת שם, היא קיימת, ואני לא מצפה להבין לגמרי. אני לא אלוהים. מה שאני כן יודעת זה שהוא הבטיח הבטחות לאבותינו והוא מקיים הבטחות, אני יודעת שהוא כן דאג שיהיה שריד לפליטה ושהוא כן התחיל בתהליך של קיבוץ עם ישראל והחזרתנו אל הארץ, וש"איכשהו" שרדנו את כל הנסיונות להשמיד אותנו, בכל דור ודור כולל היטלר וכולל מדינות ערב שניסו להשמיד אותנו ב-1948 וב-1967 וב-1973 וכו'. כולל הטרור המתמשך. "איכשהו" – בואו נקרא לזה בשמו: הודות לאלוהים, שמגן עלינו – שרדנו ועדיין, למורת רוחם של כל ההמנים וההיטלרים והאחמדינג'אדים, עדיין אנחנו קיימים. ביום השואה אני קמה וחושבת: נה לך, היטלר, אני יהודיה חיה ונושמת.

כשהצצתי קודם בספר שמות הגעתי לפסוק נפלא בדיאלוג בין ה' למשה:

וַיֹּאמֶר֩ עֹ֨וד אֱלֹהִ֜ים אֶל־מֹשֶׁ֗ה כֹּֽה־תֹאמַר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵיכֶ֗ם אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֛ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹ֖ב שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר׃ (שמות ג' ט"ו)

לעולם, לדור ודור. לא עד שייגמר התנ"ך, לא עד נקודה מסויימת בהיסטוריה שבה הוא יצא לפנסיה. לעולם. לתמיד. לנצח. זה כולל את 1948, וזה כולל את 2011, וזה כולל גם את 2012 ושנים אחריה אם העולם לא ייגמר בינתיים… לעולם, לדור ודור, הוא אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. ויעקב זה ישראל. ולכן, לא "איכשהו" אלא הודות לאלוהים ששומר עלינו ומגן עלינו מפני כל אלה שמנסים להשמיד אותנו – הודות לו עם ישראל חי, חי וקיים.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s