מצליחה להאמין

באחת התגובות לרשומה קודמת [במקור בתפוז] אמרה לי גגג שיופי לי אם אני "מצליחה" להאמין, כי מסתבר שיש מחקרים שמראים שיש לזה יתרונות בריאותיים – מה שהעלה אצלי חיוך כי יש לי נטייה פדנטית כזאת לקחת מילים באופן מאד מילולי (לא תמיד בהתאם לכוונת המשורר, ובטח גם כאן לא) והקטע הזה של "להצליח" להאמין נשמע לי כמו איזה תרגיל התעמלות, איזה אקט אקרובטי… כאילו אם אאמץ את המוח מאד מאד, אם אמתח אותו חזק לכיוון מסויים, אצליח להאמין במשהו פשוט כי החלטתי שאני רוצה… (היתה איזו דמות בעליסה שעשתה את התרגיל הזה באופן יומיומי, נכון? המלכה האדומה? מישהו זוכר? מזמן לא קראתי עליסה.)

אני יודעת שיש אנשים שעושים את זה, אבל אין לי מושג קלוש איך. יש לי ידיד אמריקאי שמדבר ככה – שהוא בוחר להאמין שכך-וכך וזהו – ואני ממש לא מבינה את התהליך. אבל אולי אנחנו משתמשים במילים האלה במובנים שונים, אולי הוא מדבר על משמעות אחרת של "להאמין"?

כשאני מדברת על אמונה באלוהים, אני מדברת על משהו מעבר לסתם אמונה בקיומו – להאמין שהוא קיים זה אמנם צעד נחוץ בדרך לאמונה שעליה אני מדברת, אבל כשאני אומרת שאני מאמינה בו אני מדברת על זה שאני נותנת בו אמון, אני סומכת עליו.

להאמין שאלוהים קיים – לא האמנתי עד שפגשתי אותו, ומרגע שפגשתי אותו זה היה קל, לא משהו שדרש מאמץ. כמו שאני לא צריכה להתאמץ להאמין שאמא שלי קיימת, או בעלי, או השכנה, או החתול שלה. על איך פגשתי אותו כבר כתבתי – אבל כמו כל מערכת יחסים, היא ניזונה לא רק ממיפגש אחד ראשוני אלא מפגישות חוזרות ונישנות (או אם אי אפשר להיפגש, אז שיחות טלפון או אימייל או משהו). הקשר עם אלוהים הוא שונה כי אני לא צריכה טלפון או אימייל או לקבוע פגישה בזמן שנוח לו… אני יכולה לדבר אתו בכל מקום ובכל זמן, כי הוא נמצא בכל מקום והוא אף פעם לא עסוק מדי. אבל הבדל נוסף הוא שאני לא יכולה לראות אותו באותה דרך שאני יכולה לראות, נאמר, את השכנה – במובן הזה זה קצת כמו לדבר עם מישהו בטלפון. רק שלוקח זמן ללמוד לזהות את הקול שלו. זוכרים את הסיפור על שמואל שאלוהים דיבר אליו בלילה, והוא חשב שזה עלי קורא לו? הוא היה צעיר ועדיין לא הכיר את הקול של אלוהים, אולי אפילו לא ידע שקורים דברים כאלה, אולי לא ידע שאלוהים מדבר אל בני אדם באופן אישי.

אני בהחלט לא גדלתי עם הידיעה הזאת. זה היה חדש לי לחלוטין. עד גיל 27 אלוהים היה בשבילי קודם כל מישהו שלא הייתי בטוחה בכלל אם הוא קיים או לא, אבל אם הוא כן קיים אני חושבת שהייתי מניחה אז שהוא איזושהי ישות אבסטרקטית כזאת, מרוחקת ומעורפלת – לא מישהו שאפשר לדבר אתו ולהרגיש את הנוכחות שלו, לא מישהו שאפשר לשמוע את קולו ולהרגיש את החיבוק שלו.

לאט לאט למדתי. למדתי להקשיב באזניים הרוחניות שלי, לא להתעלם מהן. ומתוך נסיון, למדתי לזהות את הקול שלו – זה לא תמיד פשוט, יש הרבה רשרושים ברקע, ויש קולות אחרים שמנסים להפריע, או מנסים להתחזות לו. אבל ככל שאני מכירה אותו יותר טוב, יש סיכוי גדול יותר שאדע לזהות כשזה מישהו אחר שמתחזה, כשאומרים לי דברים שאני יודעת שהוא לא יגיד, או מדברים אלי בטון שלא מתאים לו.

לא, אל תזמינו לי חדר בארבנאל, תודה :)

אני יודעת שלמי שלא רגיל לקטע הזה, זה יכול להישמע כמו טירוף. אבל כמו שאמר לי פעם מישהו, ישראלי אתאיסט שמכיר אותי טוב ופגש עוד ישראלי שמאמין כמוני: יש לו אותו שגעון כמו שלך. וזה לא רק אני ואותו אחד, אלא אלפי ישראלים, ומיליוני אנשים ברחבי העולם, שיש להם אותו שגעון: פגשנו את ישוע ומאז אנחנו שומעים את אלוהים מדבר אלינו, אנחנו מרגישים את הנוכחות שלו, אנחנו מכירים אותו אישית.

ומתוך ההיכרות האישית הזאת, לומדים לתת בו אמון – יותר ויותר, ככל שאנחנו מתנסים במצבים קשים ורואים איך הוא עוזר לנו.

הפעם הראשונה שזכורה לי היא משלב מאד מוקדם בהיכרותנו. הייתי די חדשה באנגליה, גרתי בלונדון, ומי שמכיר את לונדון יודע שהדרך ההכי יעילה להגיע שם ממקום למקום היא ברכבת התחתית, ה-Tube (שם החיבה שלה אצל המקומיים). (יש אוטובוסים, אבל הכבישים כל כך עמוסים שלוקח להם שמונים שנה להיסחב מקצה אחד לקצה השני של העיר. אוטובוסים בלונדון זה אחלה בשביל תיירים שלא ממהרים לשום מקום.) הרכבת התחתית היא מן הסתם מתחת לקרקע, וכדי להגיע לרציף צריך לרדת במדרגות. בדרך כלל מדרגות נעות – שזה הגיוני, כי הדרך עד למטה די ארוכה. אבל מה, לי היתה בעיה עם ירידה במדרגות הנעות האלה, בגלל פחד הגבהים שמלווה אותי כמעט כל חיי.

רוב הזמן הסתדרתי עם זה כי באתי לאנגליה עם חברה ורוב הזמן הסתובבנו ביחד, אז הייתי מבקשת ממנה שתעמוד על המדרגה לפניי, כך שלא אצטרך לראות את התהום הפעורה מתחתינו. אבל יום אחד הייתי צריכה להגיע לאנשהו לבד, ואז היתה לי בעיה. הסתכלתי על המדרגות הנעות ושאלתי את עצמי מה אני עושה – לא היתה אלטרנטיבה, לא היו מדרגות נורמליות ובוודאי שלא מעלית. ולא היו המוני אנשים, כך שלא יכולתי סתם לעמוד מאחורי מישהו זר. (אלא אם כן הייתי מחכה עד שיבוא מישהו. אבל לך תדע כמה זמן זה יקח.) עמדתי שם אחוזת פניקה: איך אני יכולה לעשות את זה לבד? כאמור, זה היה בתחילת היכרותי עם אלוהים, אבל כבר הייתי בשלב שהאמנתי בקיומו, אז פתאום אמרתי לעצמי: רגע, הרי אני מאמינה שאני לא לבד! והמחשבה הזאת נתנה לי את האומץ לעמוד על המדרגה העליונה. ואז ישוע בא ועמד לידי, החזיק לי את היד, וירדנו ביחד.

מאז לא פחדתי יותר לרדת במדרגות הנעות. פחד הגבהים לא נעלם (עדיין), הוא מתבטא בכל מיני מצבים אחרים. אבל במדרגות נעות אין לי בעיה. ואני חושבת שבשביל לשבור לי את הפחד הזה הוא עמד לידי ולא, כפי שהיתה חברתי עושה בדרך כלל, על המדרגה לפניי, לחסום לי את שדה הראייה – הוא רצה שאעבור את החווייה הזאת של לעמוד שם ולראות את התהום הפעורה לפניי, שאדע שעברתי את זה ולא קרה כלום, כדי שאהיה מסוגלת לעשות את זה בעצמי אחר כך. כי זה אחד הדברים שישוע אוהב לעשות: לשחרר אנשים מדברים שכובלים אותם.

כשאני מספרת על המקרה הזה לאנשים שלא חוו כזה דבר, שואלים אותי לפעמים: איך ידעת שזה הוא? והתשובה היחידה שאני יכולה לתת היא: יש דברים שאתה פשוט יודע וזהו. ידיעה בפופיק. אלוהים משדר לי משהו ובפופיק אני פשוט יודעת שזה הוא. איך ידעתי כשקראתי לראשונה את ספרי הבשורה וכשסיימתי לקרוא פשוט ידעתי שמה שקראתי זה אמת? ידעתי בפופיק, בידיעה של מאתיים אחוז – לא חושבת שאי פעם לפני כן חוויתי את התחושה הזאת, של לדעת משהו בוודאות מוחלטת. וככה זה התחיל – תחושות בטן שלא ידעתי להסביר אותן, אבל הן היו חזקות מכדי שאתעלם מהן. היום אני יודעת את התיאוריה שמאחורי זה: שאלוהים באמצעות רוחו מדבר אל אנשים בכל מיני דרכים שונות, לפעמים הוא נותן לנו תחושות בטן, לפעמים אנחנו שומעים מילים, לפעמים הוא מראה לנו משהו – מה שנקרא בתנ"ך חזיונות, כפי שאלוהים הבטיח שיקרה:

והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלומות יחלמון בחוריכם חזיונות יראו: (יואל ג'1)

אז מה, אתם שואלים, כל פעם שאת שומעת משהו בראש את בונה על זה שזה אלוהים מדבר אלייך? והתשובה היא כמובן לא ולא – חשוב לבחון את הדברים האלה, כי בני אדם כן מסוגלים לשמוע לא נכון, וההיסטוריה מלאה באנשים שחשבו שהם שומעים אותו ועשו דברים מטורפים ואפילו מרושעים כתוצאה מזה. איך בוחנים? קודם כל אם מה שאני שומעת מנוגד למה שנאמר בכתובים, אז ברור שזה לא אלוהים מדבר אלי, כי הכתובים הם ממנו. (כשאני אומרת "הכתובים" אני מתכוונת לתנ"ך + הברית החדשה. אני מאמינה שביחד הספרים האלה מהווים את דבר ה'.) אם זה לא סותר את דבר ה' הכתוב, אז זה יכול להיות שזה באמת ממנו, אבל איך יודעים? מבקשים ממנו אישור, מבקשים ממנו שיראה לנו שזה באמת ממנו (כמו שגדעון ביקש, כשאלוהים שלח אותו להציל את עם ישראל מהמדיינים) – ומה שלמדתי מנסיון הוא שכשיש לאלוהים משהו חשוב להגיד, הוא נוטה לחזור על זה כמה פעמים, בדרכים שונות.

לא תמיד אני עוצרת ובוחנת את מה ששמעתי. לא תמיד יש זמן – לפעמים מה שאני שומעת היא הוראה לפעולה מיידית, ואז אני צריכה לבחור אם לקחת את הסיכון שאני טועה. וזה כמובן תלוי בסוג הסיכון – אני מניחה שאם הייתי שומעת קול שאומר לי לקפוץ מהגג, לא הייתי לוקחת את הסיכון כל כך בקלות :) אבל זכור לי למשל ערב לפני הרבה שנים, כשגרתי בלונדון, וחזרתי הביתה מאוחר. בדרכי הביתה מתחנת הרכבת עברתי על פני בית של מישהי שהכרתי, והיתה לי הרגשה חזקה שאלוהים אומר לי לעצור ולדפוק על הדלת שלה. הסיכון? הסיכון היה שאכנס למצב מביך אתה, כי באנגליה קודם כל לא נהוג לבוא לבקר מישהו בלי תיאום מראש (אלא אם כן אלה שכנים, וגם אז זה לא תמיד מתקבל בברכה), ובוודאי ובוודאי שלא נהוג לבוא לבקר מישהו בעשר בלילה. זה פשוט מעשה שלא ייעשה.

ולכן ניסיתי להתעלם מהקול הזה בראש שלי, ולהמשיך לכיוון הבית. אבל הקול לא הירפה, ובאנחה עמוקה חזרתי על פעמיי, עצרתי ליד הדלת שלה, אזרתי אומץ ודפקתי בדלת. השמחה שלה כשהיא באה לדלת וראתה אותי – זה היה פשוט נפלא! בואי, תיכנסי, שבי, כמה שאני שמחה שבאת, כי היום יום ההולדת שלי ובעלי לא כאן והרגשתי לבד ו… (בעלה היה זמר בלהקת רוק והסתובב בכל העולם, כך שהיא היתה לבד הרבה. אבל מן הסתם ביומולדת זו הרגשה אחרת.) היא סיפרה לי שבאה אליה חברה קודם, וזה היה נחמד, אבל היא רצתה יותר מאדם אחד שיבקר וביקשה מאלוהים שישלח לה – אז הוא שלח. אותי.

וככה למדתי עם הזמן לזהות את הקול שלו. כי כשאני שומעת משהו והולכת על זה ואני רואה את התוצאות – תוצאות שאומרות לי שהייתי במקום הנכון בזמן הנכון ולא היתה שום דרך בעולם שיכולתי לדעת את זה – אני רואה ששמעתי נכון.

לא תמיד אני שומעת נכון. זכור לי מקרה מסויים שבו טעיתי, וכתוצאה מזה פגעתי במישהי. כך שלמדתי לקחת זמן, אם אפשר, ולבחון דברים יותר. אם נדמה לי שהוא אומר לי להגיד משהו, אז אעדיף לשאול אותו אם שמעתי נכון ולחכות לאישור.

ולפעמים, בייחוד אם זו החלטה גדולה, אתייעץ עם מישהו, לא אחליט לבד. יש לי, תודה לאל, בעל מאמין וחברות מאמינות וקהילה שאני משתייכת אליה שבה אני יכולה לפנות לרועה הקהילה או למישהו מהזקנים או סתם למישהו שיש לו חוכמה ונסיון חיים. אבל זה לא כאילו שרועה הקהילה הוא היחיד ששומע את אלוהים ואני צריכה לשאול אותו כל דבר, לא כמו בימים שאנשים היו הולכים לכהנים לצורך תיווך בינם לבין אלוהים – לא, כיום אנחנו בתקופה שעליה דיבר יואל הנביא, שאלוהים שופך את רוחו על כולם, כל מי שמוכן לקבל את מה שיש לאלוהים לתת לנו. כל אחד יכול לשמוע אותו – אם רק נוציא את הצמר-גפן מהאזניים הרוחניות שלנו, אם נעזוב את הציניות ונקבל שיש בחיים מימד רוחני, ואם נעזוב את דרך החטא.

הן לא קצרה יד יהוה מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע: כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוהיכם וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע: (ישעיהו נ"ט 1-2)

אמנם הפסוקים האלה מדברים על שמיעה בכיוון השני – על התחושה שיש לאנשים שאלוהים לא שומע אותנו, ולמה: עוונותינו הם שמפרידים בינינו לבינו. אבל התקשורת היא דו-סטרית, ואנחנו אלה שניתקנו את הקו. ברגע שמרדנו נגד אלוהים והתחלנו לחטוא, שינינו את מערכת היחסים בינינו לבינו: אחרי החטא הראשון אנחנו פתאום קוראים שאדם וחווה התחבאו מפני אלוהים, ולמה? כי הם פחדו ממנו. מכיוון שאנחנו חוטאים, אנחנו פוחדים מאלוהים. אבל אלוהים כבר אז הראה כמה שהוא אוהב אותנו – כן, יש תוצאות לחטא, בזיעת אפיך תאכל לחם וכו', אבל אלוהים מראה לאדם וחווה את טוב לבו כשהוא עושה להם בגדים ללבוש. כמו הורים אוהבים שאמנם נותנים עונש כשזה נחוץ אבל עדיין ממשיכים לספק לילדיהם אוכל ובגדים למרות כל מה שהם עושים.

כן, החטאים שלנו יוצרים חיץ בינינו לבין אלוהים, אבל אלוהים סיפק לנו את הדרך להיפטר מהחיץ הזה – ישוע אמר: "אני הדרך והאמת והחיים. אין איש בא אל האב אלא דרכי." (יוחנן י"ד 6) ישוע הוא הכפרה שלנו, הוא מת כדי לכפר על כל חטאינו, וכל מה שעלינו לעשות הוא לחזור בנו מדרך החטא ולקבל בתודה את הקרבן הזה שאלוהים סיפק עבורנו. "כי כה אהב אלהים את העולם עד כי נתן את בנו יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו, אלא ינחל חיי עולם." (יוחנן ג' 16) הקשר שלי עם אלוהים הוא לא מפני שאני נפלאה או מיוחדת או משהו – אני לא. הקשר שלי עם אלוהים הוא בזכות הדם של ישוע המשיח, שמכפר על חטאיי ומאפשר לי לבוא אל אבינו שבשמיים כאילו לא חטאתי מעולם, למרות כל הרע שעשיתי. בזכותו אני לא צריכה להתחבא, כמו שהתחבאו אדם וחווה בגלל המודעות שלהם לזה שחטאו. וקו התקשורת ביני לבין אלוהים פתוח תמידית, אני יכולה לדבר אתו חופשי, בלי מתווכים, אני יכולה לשפוך בפניו את לבי על כל מה שקורה בחיים שלי והוא שומע, ואני יכולה לבקש ממנו דברים – ולפעמים הוא נותן לי מה שביקשתי. לא תמיד, ואני סומכת עליו שמכיוון שהוא יודע הכל, הוא יודע מה טוב בשבילי. כמו הורים טובים ואוהבים, הוא לא יתן לי יותר מדי סוכריות בבת אחת כדי שלא תכאב לי הבטן. אבל מספיק פעמים ראיתי איך הוא סיפק לי בדיוק את מה שהייתי צריכה ובדיוק בזמן, שאני יודעת – אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליו. המילה "להאמין" קטנה על זה – אני יודעת את הדברים האלה בידיעה ברורה ומוחלטת.

יו, ממש לא חשבתי שאגיע לכל הדברים האלה ברשומה הזאת. התחלתי מהמחשבה על מה פירוש "להאמין" ונסחפתי – זה קורה כשאני מתחילה לדבר עליו. כמו בחורה מאוהבת שלא מפסיקה לדבר על אהוב לבה – אני פשוט כל כך כל כך אוהבת אותו! וככל שעוברות השנים, האהבה רק מתחזקת. לא ידעתי למה אני נכנסת אותו יום לפני למעלה מעשרים שנה כשהלכתי עם חברה לכנסיה בלונדון – חשבתי שאני סתם מלווה אותה לאיזה בניין חסר משמעות שבו בני אדם מקיימים איזה טקס דתי חסר משמעות, כי באותם ימים כל הטקסים הדתיים נראו לי חסרי משמעות. לא ידעתי שאמצא שם משהו שפשוט לא ידעתי על קיומו, לא ידעתי שאפגוש שם מישהו, מישהו שיהפוך להיות אהבת חיי.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s