מי שמכיר אותי מקרוב יודע שאני לא ממש גדולה בעניין של לקום בבוקר – ציפור לילה אנוכי וזהו זה. לא חזקה בהשכמות בוקר וממש ממש לא חזקה בלהיות חברותית ולשוחח עם אנשים דבר ראשון על הבוקר.
אבל מה, לא כל יום נסיך מתחתן. ולאנגלים יש את המינהג המוזר הזה של חתונות בבוקר (או לכל היאוחר בשעות אחה"צ המוקדמות, נגיד שתיים או שלוש מקסימום).
אז היום נאלצתי לקום מוקדם וגם להיות חברותית, כי מאחר ואין לנו טלויזיה בבית קבענו ללכת לחברים לראות אצלם.
אז עכשיו כאן שמונה בערב ואני חצי ישנה, אבל היה שווה! הטקס מאד נגע לי ללב, והכלה לבשה שמלה יפהפיה, עדינה כזאת, ובכלל לראות את כל הכרכרות והסוסים והמדים וכל זה – הטקסיות הזאת זה משהו שהאנגלים עושים ממש טוב. אבל מעל ומעבר לכל, נסיך או לא נסיך, מה שנגע לי ללב זה לראות בחור ובחורה מאוהבים – תענוג לראות איך הוא מסתכל עליה, באהבה כזאת, ביחוד כשהוא בא מתרבות ה-stiff upper lip – לא להראות רגשות בפומבי… אהבתי את זה שהוא כן הראה רגשות.
וגם נגע לי ללב לראות את המוני האנשים שנסחבו עד לונדון מכל מיני קיבינימטים מרוחקים רק כדי לראות אותם מנופפים לקהל – אנשים שפשוט שמחים בשבילם, ושחוגגים אירוע היסטורי שעליו מן הסתם יספרו לילדים ולנכדים שלהם, כי זאת היתה חתונה לא סתם של איזה זוג אלא של מי שיהיו פעם מלך ומלכה. אני שומעת מסביבי כל מיני הערות ציניות על משפחת המלוכה, וחימם לי את הלב לראות שלא כולם נגועים בציניות הזאת. אמרו בטלויזיה משהו על הערכה של חצי מיליון איש שהיו שם – חצי מיליון איש מפרגנים לזוג הצעיר שם במקום, ועוד המונים מפרגנים מרחוק יותר, מול מסכי הטלויזיה.
ובנימה אופטימית זו – אני לוחצת על "פרסום" ויורדת מהמחשב, בתקווה שלא עשיתי יותר מדי טעויות בהקלדה, כי אני באמת חצי ישנה :)
מירב מקלפת תפוזים 