על ברזים, חליפות ונוסטלגיה

אחד הבלוגים שאני נהנית לקרוא כאן הוא של בחור ישראלי שהגיע עם זוגתו ללונדון לאחרונה, ומתאר את החוויות שלהם בעיר שהיתה במשך די הרבה זמן הבית שלי. אני נהנית לקרוא, כי זה כל כך מזכיר לי את איך שלונדון נראתה לי בהתחלה. לונדון, והאנגלים, ואיך שמתנהלים החיים כאן – עם הזמן התרגלתי לדי הרבה, למרות שיש דברים שעדיין מצחיקים אותי (כמו טקס התה של אחה"צ) ויש דברים שעדיין משגעים אותי ולא חושבת שאי פעם אתרגל אליהם, כמו שעות הפתיחה המוזרות של החנויות ובתי הקפה… וכמו הברזים, שהבחור הזה הזכיר ברשומה האחרונה שלו ואני חייבת להסכים אתו שזה פשוט אחד הדברים התמוהים ביותר בעולם – יש להם כאן שני ברזים נפרדים, אחד למים קרים ואחד למים חמים, וזהו זה. אם אתם רוצים מים חמים אז אפשר, אבל רק לזמן קצר כי אם משאירים את הברז החם פתוח הרבה זמן המים נהיים רותחים והידיים נשרפות. ומים קרים ביום חורף קר זה ממש לא כיף. לשמחתי לפחות במטבח יש לנו את ההמצאה המודרנית המהפכנית שהם קוראים לה mixer tap, או בלשון ישראלית: ברז נורמלי, שמערבב מים קרים וחמים ושאפשר לווסת לטמפרטורה הרצויה.

מה שעוד העלה בי חיוכים נוסטלגיים אצלו בבלוג זה הקטע של החליפות. כי כשמגיעים לכאן ומחפשים עבודה צריך ללמוד את הנוהג המקומי, וזה כולל לבישת חליפות – ואצל גברים זה כולל עניבה, חולצה בסגנון שמרני, נעליים שבארץ אפילו לחתונה הרבה לא היו חושבים לנעול… ואצל נשים זה אומר ז'קט וחצאית ונעליים אלגנטיות, מה שהיה הלם תרבות רציני בשבילי כשהגעתי לאנגליה בתור בחורה בת עשרים ומשהו בשלב של חיי שבו המדים שלי היו ג'ינס, טי-שרט וסניקרס. וכשהגעתי לראיון עבודה הרגשתי כאילו אני על הסט של איזו דרמת טלויזיה של הבי.בי.סי. – האיש שראיין אותי לא רק שהיה לבוש חליפה בכחול כהה עם חולצה לבנה ועניבה, אלא שהוא לבש שלייקס אדומים!

לשמחתי גיליתי שלמרות שלראיון הייתי צריכה ללכת ככה, לעבודה בחיי היומיום לא הייתי מחוייבת להתחפש לפינגוין. הגברים כן – להם לא היתה ברירה אלא להגיע כל יום בחליפה ועניבה. הצעירים היו "מתפרעים" ולובשים גרביים עם דוגמאות מעניינות, והיו שאפילו לבשו עניבות עם דוגמאות משעשעות – זכור לי איש המחשבים שלבש עניבה עם הדפס פילים. מסכנים – זה כל מה שמותר להם. אני כאשה לא הייתי חייבת לבוא בחליפה (תודה לאל עבדתי במשרד נורמלי – יש מקומות שבהם מקפידים יותר, נשים שעובדות בסיטי חייבות בחליפה ואסור להן ללבוש מכנסיים!) אלא רק ידעתי שאני חייבת להתלבש סביר, מה שהאנגלים קוראים smart כלומר אלגנטי, לא זרוק, לא ג'ינס ולא טרנינג ולא טי-שרטס וכאלה. באיזשהו שלב הכניסו אצלנו מינהג שיובא מארה"ב, של יום שישי פעם בחודש שבו מותר להתלבש casual, כלומר לבוש לא פורמאלי. רוב המשרד נהנו מזה, היו מגיעים בג'ינס וכל מיני, והיתה אווירה כיפית כזאת. אבל המבוגרים יותר, השמרניים יותר, התקשו להיכנס לאווירה. אצל הדור הקודם להתלבש casual זה אומר להחליף את החליפה בשילוב של בלייזר ומכנסיים שאולי לא יהיו באותו צבע… נגיד בלייזר כחול ומכנסיים אפורים, משהו כזה – זה נחשב אצלם העזה רצינית :)

כל פעם שאני רואה תמונות חתונה מהארץ אני קולטת מחדש כמה זה שונה כאן – כל העניין של מה שהם קוראים dress code, שאצלנו בארץ פשוט לא קיים. כאן יש כללים בלתי כתובים שכל אחד יודע, הם פשוט גדלים על זה ולכן זה נראה להם ברור לגמרי. זה שחתן ביום חתונתו ילבש חליפה ועניבה זה המינימום שבלעדיו פשוט אין חתונה – יש שלובשים חליפות מהודרות יותר ויש פחות, אבל חליפה ועניבה זה מוגדר. וחליפה ועניבה זה מוגדר גם לכל גבר שמגיע לחתונה. ואפילו אם חם, אף אחד לא יעז להוריד את הז'קט עד שהם קיבלו את האות מהמארח – אני זוכרת בחתונה שלנו, החגיגה היתה אצל ההורים של בעלי בחצר, ואנחנו מדברים על אחה"צ קיצי חמים, באיזשהו שלב זכור לי שעמדנו ושוחחנו עם אבא של בעלי והוא הוריד את הז'קט כדי לתת את האות לאורחים שירגישו שמותר להם.

ויש חתונות עם dress code שונה, כך שכששולחים הזמנות נהוג לציין על ההזמנה מה ה-dress code – יש להם כל מיני רמות שונות של פורמאליות בלבוש, כל מיני ביטויים שמי שמכיר יודע מה פירושם ומי שלא מכיר רץ לחנות החליפות להשכרה ושואל :)

נשים דווקא מתלבשות לדעתי פחות מהודר כאן לחתונות – האנגלים מאד בעניין של לא להגזים ולהיראות מאופקים (למעט במקרה של נסיכות צעירות וכובעים… טוב, בכלל עם כובעים הנשים האנגליות נוטות להתפרע, נראה לי שזה משהו דומה לקטע של הגרביים והעניבות עם ההדפסים המצחיקים אצל הגברים במשרד – מוכרחים להיראות מאופקים אבל איפשהו צריך לשחרר קצת רסן) כך שלבוש די נורמלי של נשים שמוזמנות לחתונה זה חליפות או שמלות בגווני פסטל, עם כובע בצבע תואם. הכל מאד מאופק, מה שהאנגלים קוראים understated – לא מנסים להוציא לאף אחד את העיניים, לא מנסים לעשות רושם. להיפך, דווקא ככל שאת לבושה יותר מאופק, ככה את עושה רושם יותר טוב על אנשים כאן. פורמאלי – כן, אבל פשוט.

עד היום אני לא בטוחה שהפנמתי את הכללים שלהם לכל מצב. וכשהייתי חדשה כאן זה היה ממש מסלול מכשולים… מילא ליום יום לעבודה – התחלתי פשוט עם ז'קט שחור וחצאית שחורה וחולצות בצבעים שונים, ולאט לאט ספגתי מסביבי את התחושה של מה מקובל במשרדנו והתחלתי לאט לאט לקנות עוד בגדים, חליפה באפור בהיר, ז'קטים בצבעים שונים, מכנסיים אפילו… אבל למצבים אחרים – זה הרבה יותר מסובך. היו מפעם לפעם אירועים של העבודה, הייתי מקשיבה לדיונים של חברותיי לעבודה על מה הן מתכוונות ללבוש, מנסה לפענח את הקוד… פעם אחת במיוחד זכור לי שהאירוע כלל משחק באולינג וכולן אמרו שאם ככה אז הן לובשות מכנסיים, אין מצב שיבואו בחצאית לשחק באולינג, אז לבשתי מכנסיים ומצאתי את עצמי היחידה במכנסיים מכל הבנות. מצד שני אני זוכרת מצב שבו התלבשתי מהודר מדי, וזה משום מה היה הרבה יותר מביך: מישהי מהעבודה הזמינה אותי ועוד מישהו שעבד אתנו (+חברתו) לבוא אליה לארוחת ערב. קבענו שהוא יתן לי טרמפ כי הוא גר לא כזה רחוק ממני. אני שמעתי ארוחת ערב והתלבשתי בהתאם… חשבתי שאני יודעת שאצל האנגלים מתלבשים כשמוזמנים לארוחת ערב אצל מישהו… ג'יימס וחברתו הגיעו לקחת אותי, כששניהם לבושים בג'ינס והחברה שלו מסתכלת עלי ואומרת: חשבתי שזה יהיה casual. הגענו אל ג'וליה הביתה ומצאנו גם אותה בג'ינס, כך שביליתי את הערב כשאני יושבת שם בחצאית שחורה מבריקה וחולצה אלגנטית, מרגישה לגמרי לא בנוח כשאני מוקפת בלובשי ג'ינס.

בקיצור: זה לא קל… אבל לא נורא, רוב הזמן אני מסתדרת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s