היום לפני שנה קרה הדבר. פתאום, בלי שום תכנון מצדי, תפס אותי חשק עז לכתוב בלוג בעברית, וזהו – ישבתי לי כאן וכתבתי על געגועיי לטחינה ולכל מיני דברים בסיסיים מהארץ, ולמרבה תדהמתי מצאתי את הפוסט שלי מככב בעמוד הראשי של תפוז, שאפילו לא ידעתי על קיומו! באתר שבו בלגגתי עד אז (באנגלית) אין כזה דבר, אין בחירת עורך, אין עורך, אין שום דבר מהסוג הזה. וגם אם היה, מן הסתם הייתי נבלעת שם כטיפה קטנה באוקיינוס האדיר של מיליוני בלוגרים. כאן בתפוז יש אווירה קצת יותר משפחתית, וגם כל מיני דרכים שבהן תפוז מעודדים אנשים לקרוא בלוגרים שהם לא מכירים – הקישורים בעמוד הראשי, השרשורים היומיים בפורום הבלוגיה, הקישורים לרשומות אחרות בתחתית הדף, כל הדברים האלה מוסיפים הזדמנויות לחשיפה, ובשביל בלוגר מתחיל זה נפלא. (או בלוגרית לא כל כך מתחילה אבל תפוזניקית מתחילה…)
אז זהו, עברה שנה, אני עדיין כאן – אם כי לאחרונה לא כתבתי כאן הרבה, ועם קוראיי הסליחה. (ואני מתנצלת גם בפני הבלוגרים שאני נוהגת לקרוא כאן, שלא מצאתי זמן לעקוב – עסוקה קצת בדברים אחרים, כמו עבודת ההגהה שקיוויתי לסיים ביולי ועדיין לא סיימתי. דחיינית? אני? מה פתאום?…)
הסטטיסטיקה כאן אומרת לי שפרסמתי 106 רשומות, מה שיוצא בממוצע בערך שתיים בשבוע. ובתמורה להשקעה הזאת, זכיתי בכמעט 9000 כניסות – למיטב הדיוק, המונה אומר 8961, שזה בממוצע כמעט 25 ביום.
בולי בחירת העורך קיבלתי על:
האנגלים קרים, הישראלים גסי רוח, ועוד הכללות נפוצות
אל תשאלו – האנגלים באמת לא שואלים
הבלוגוספירה – איש הישר בעיניו יעשה
והרשומה הראשונה הראשונה שלי כאן: לחיות בחו"ל = געגועים
תשעה בולים מתוך 106 רשומות, זה כמעט 8.5% – אחלה! בייחוד בהתחשב בזה שלא הייתי בטוחה אפילו אם אצליח לכתוב בעברית – הרי את חיי היומיום שלי אני מנהלת באנגלית, וזה אחרי שגדלתי בבית דו-לשוני עם אמא דוברת אנגלית, כך שאם שואלים אותי מה שפת האם שלי אני לא לגמרי בטוחה מה התשובה. רוב הזמן אני חושבת באנגלית, כך שלכתוב בעברית כיום זה אתגר בשבילי – אתגר כיפי, כי זה מחבר אותי לארץ שלי, לתרבות שאליה אני שייכת. כאן באנגליה אני נטע זר – רוב הזמן זה בסדר, ויש כאן הרבה דברים חיוביים, אבל איפשהו בפופיק יש מין כזה אור מהבהב כמו אצל אי.טי. (זוכרים אותו?) שאומר שאני רחוקה מהבית. מה שמחזיר אותנו בדיוק לנקודת ההתחלה של הבלוג הזה…
מירב מקלפת תפוזים 