אני מודה שעד יום שני בערב עדיין לא הייתי משוכנעת שזה צעד נבון. נראה היה לי שהעיסקה הזאת שולחת מסר מסוכן לאוייבינו: תמשיכו לחטוף חיילים, זה משתלם לכם. אבל אתמול, כשצפיתי בתמונות בחדשות, ראיתי מסר אחר, מסר שאנחנו שולחים לעולם כולו, וגם לכל חייל ואזרח במדינת ישראל, לכל משפחה שנאלצת לשלוח את בניה לסכן את חייהם למען שלום מדינת ישראל: אצלנו כל אחד ואחד חשוב, אצלנו יש ערך גבוה מאד לחיי אדם, אצלנו לא מקריבים מישהו בקלות.
לראות את ראש הממשלה מקבל את גלעד בחיבוק – בשבילי זה אמר הכל.
ואני לא זוכרת עכשיו איפה קראתי את זה – כל כך הרבה חומר בנושא הזה עבר מתחת לעיניי בכמה ימים האחרונים – אבל קראתי משהו שביבי אמר על זה שהוא יודע איך זה, הוא היה לוחם בצה"ל וסמך על זה שאם יקרה לו משהו, הוא יודע שהמדינה תעשה הכל כדי לשחרר אותו, ואז הבנתי למה זה כל כך חשוב, למה המחיר לא יקר מדי, כי במדינה שנאלצת לשלוח את בניה לקרב שוב ושוב, חיוני שהבחורים האלה ידעו שכל אחד מהם בעל ערך גבוה – וכן, זה אומר שהאוייב יודע שיש לנו בטן רכה, זה אומר שהם יודעים שהם יכולים לנצל את ה"חולשה" שלנו, אבל זו לא באמת חולשה, זה חוזק. זה מה שנותן כוח לחיילים שלנו לעמוד בפני סכנות. זה עמוד השידרה של צה"ל.
ומסתבר שיש גם ערבים שרואים את זה, ומקנאים.
מירב מקלפת תפוזים 