ותאמר שרה: וואלה, זה הזוי

"מהצד זה נשמע הזוי" היתה התגובה המאד מובנת לרשומה קודמת שלי, שבה סיפרתי קצת על חוויית ה"לך לך" הפרטית שלי, כשאלוהים אמר לי לעזוב את מקום העבודה שלי בלי שאדע איך אתפרנס והיכן אגור – אני יודעת שהיו זמנים שאני הייתי מגיבה בדיוק אותו הדבר. הרי לא גדלתי על אמונה אמיתית באלוהים, ולא הכרתי אנשים שלקחו אותו ברצינות, שהאמינו שהוא באמת מקיים הבטחות – שלא לדבר על אנשים שאמרו ששמעו את אלוהים מדבר אליהם באופן אישי. ממש לא.

והנה בשבוע האחרון, בפרשת "וירא", אני רואה את שרה מגיבה באופן דומה – אלוהים בא אל אברהם עם מסר ברור וחד משמעי: שרה אשתך תלד לך בן; אבל שרה צוחקת: מה פתאום, הרי אני כבר זקנה ולא פוריה, ובעלי כבר זקן… (דרך אגב, בואו לא נאשים את שרה, גם אברהם, בפרק קודם, התווכח עם אלוהים על העניין הזה.)

התגובה של אלוהים לַצחוק של שרה היא: "הייפלא מה' דבר"? או בפרפרזה בלשון מודרנית: הלו, שרה, את באמת חושבת שאלוהים לא יודע בת כמה את, בן כמה אברהם, ומה מצבכם הגופני בדיוק? כאילו, שכחת שהוא זה שברא אותך?

נורא קל לשכוח שאלוהים יודע הכל. זכורה לי שאלה שנשאלתי פעם כשהוזמנתי לספר לקבוצת מאמינים בלונדון על חוויית ה"לך לך" שלי, ומישהי שאלה: ומה היית מייעצת למישהו ששומע כזה דבר מאלוהים אבל יש לו ילדים לפרנס? שאלתי אותה אם היא חושבת שאלוהים שכח כמה ילדים הוא נתן לה. הייפלא מה' דבר? ואם הוא אומר לה לקום וללכת, הוא ישאיר את הילדים שלה לרעוב?

אבל לסמוך על אלוהים שיספק את צרכינו זה ממש לא קל. החברה שסביבנו מלמדת אותנו לסמוך על עצמנו, וגם אני הייתי רגילה לסמוך על עצמי. כשאלוהים אמר לי להתפטר, זה היה מפחיד מאד. אבל שמעתי אותו שוב ושוב, עם מסר עיקבי שאמר: אל תדאגי, אני אספק את צרכייך.

וככל שהלכתי בדרך הזאת, ראיתי אותו בפעולה שוב ושוב, וכל מקרה כזה חיזק את האמונה שלי יותר ויותר. יש דברים שאי אפשר ללמוד בלי לנסות, כמו נהיגה או רכיבה על אופניים או שחייה – קריאת תיאוריה או צפייה באחרים זה לא מספיק. כדי ללמוד לשחות אין ברירה אלא באיזשהו שלב להרים את הרגליים מהריצפה ולסמוך על המים שיישאו אותך.

פרשת "וירא" מכילה גם את הצחוק הבלתי-מאמין של שרה, וגם את האמונה המדהימה של אברהם, שהיה מוכן לציית לאלוהים עד כדי נכונות להקריב את הבן שאהב ושסימל את כל תקוותיו לעתיד – אבל לאמונה ברמה כזאת לא מגיעים בלי נסיונות בדרך, בלי ללמוד בדרך הקשה שאלוהים באמת נאמן ואפשר לסמוך עליו.

חלק מהנסיונות באים עם פיתוי: פיתוי לעשות משהו שאנחנו יודעים שהוא לא בסדר, במקום לסמוך על אלוהים שהוא מסוגל לדאוג לנו בלי ה"עזרה" המפוקפקת שלנו…

אחד הפיתויים האלה זכור לי מפברואר 2002, כשפוטרתי ממקום עבודה שהיה לא רק מקום עבודה אלא גם מקום מגורים – מצב די מלחיץ, בייחוד כשאני בארץ זרה, בלי משפחה תומכת, ובלי חסכונות. כלומר שוב אני במצב של: איך אתפרנס ואיפה אגור? ולענות על שתי השאלות האלה בו-זמנית זה מאד בעייתי – מעסיקים פוטנציאליים רוצים לדעת שאתה אדם יציב ומיושב וממש לא יתרשמו לשמוע שאתה חסר כתובת באופן זמני, ומצד שני בעלי בית לא אוהבים להשכיר למישהו שאין לו עבודה. ואם במקרה הקודם היו לי שלושה חודשים לחשוב ולעשות תוכניות ולמצוא לאן ללכת, הפעם היו לי רק שלושה שבועות! אני מודה ומתוודה שהייתי במצב מאד קרוב לפניקה.

אחת מחברותיי אמרה: אין ברירה, תצטרכי לשים כתובת של חברים על הקו"ח שלך, אחרת לא תמצאי עבודה. כלומר: אם את רוצה לשרוד, עלייך לשקר.

אבל אני את חיי השקר עזבתי מאחורי ובחרתי ללכת בדרך של אלוהים.

הייפלא מה' דבר? הרי הוא ידע בדיוק מה מצבי, ובהתחשב בזה שהוא כל יכול, פניקה זו לא תגובה הגיונית – מובנת, אנושית, אבל לא הגיונית.

אז איך הוא הוציא אותי מהבוץ הזה, אתם שואלים? אז ככה.

מסיבות שטיפה מסובך להסביר, עברתי למשך חלק מהשלושה שבועות ההם להתגורר באופן זמני בדירה של מישהו בִּמקום להמשיך לגור בבית שבו עבדתי. כשעברתי לדירה הזאת ופרקתי את חפציי, מצאתי מגזין ישן שקיבלתי בדואר ולא הספקתי לקרוא. עכשיו שפוטרתי, היה לי זמן לעלעל בו, ומודעה אחת זינקה אליי מהדף – מודעת דרושים, כששם מקום העבודה היה מוכר לי, כי שמעתי עליהם ממישהי שלמדתי אתה באוניברסיטה. לכן שמתי לב למודעה – בגלל השם המוכר.

היה מדובר בעבודה במה שנקרא retreat house – מין בית הארחה של מאמינים, שבו אנשים לוקחים פסק זמן מהמירוץ המטורף של החיים, זמן לנוח, להתייחד עם אלוהים ולשמוע אותו יותר טוב. לעבוד במקום כזה זה אומר שאתה גם גר שם – כלומר בעיית הפרנסה ובעיית מקום המגורים נפתרות בו-זמנית. ולי היה נסיון בעבודה ב-retreat house! אבל מה, היה מדובר במגזין ישן שכאמור לא הספקתי לקרוא כשהוא הגיע. האם יש עדיין טעם להתקשר? תהיתי.

החלטתי שאין לי מה להפסיד, והתקשרתי. שאלתי אם המישרה עדיין פתוחה, והתשובה שקיבלתי היתה: כן, התאריך הסופי להגשת מועמדות הוא מחר.

לא היה שום צורך לשקר, להמציא כתובת פיקטיבית לקורות חיים, לא היה צורך להיות בפניקה – לא כשאלוהים בעצמו, רבון העולם, בורא שמיים וארץ, הבטיח שידאג לי.

נשמע לכם הזוי? זה מובן לי מאד, היו זמנים שגם אני הייתי חושבת ככה. ואתם בחברה טובה – גם שרה צחקה בליבה כששמעה את אלוהים מבטיח דבר שנשמע לגמרי בלתי אפשרי.

אם אתם רוצים לראות בעצמכם כמה נפלא אלוהים וכמה שאפשר לסמוך עליו, הדרך היחידה היא ע"י זה שתחליטו לנסות בעצמכם – לחזור בתשובה מדרך השקר והחטא, ולבחור לתת אמון בבורא העולם. כפי שנאמר בתהילים ל"ד 9: טעמו וראו כי טוב ה'!


הבהרה: כשאני מדברת על חזרה בתשובה אני לא מתכוונת למה שאתם חושבים - בתחתית המסך כתבתי קצת על החזרה בתשובה האמיתית, מהלב. זה לא עניין של כללים וטקסים ורשימות ארוכות של עשה/אל תעשה - זה הרבה יותר פשוט, עמוק ואמיתי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s