הבהרה: יש לי נטיה לפדנטיות, אני נוטה לקחת דברים באופן מאד מילולי.
כן, אני יודעת למה אנשים באמת מתכוונים כשהם אומרים שהם שומרים מצוות – הם מתכוונים לומר שהם משתדלים לשמור מצוות.
כוונות טובות זה לא דבר חדש – כשקיבלנו את התורה בהר סיני אמרנו "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כ"ד 7), אבל שתי דקות אחר כך עשינו עגל זהב והשתחווינו לו. כמו שאמר אלוהים למשה "סרו מהר מן הדרך" (שמות ל"ב 8).
אלוהים יודע הכל, כך שברור שלא הפתיע אותו שאנחנו חוטאים – הוא יודע את טבע האדם, הוא ברא אותנו ומכיר אותנו יותר טוב משאנחנו מכירים את עצמנו. הוא ידע שאנחנו עם קשה עורף ובכל זאת בחר בנו – דוגמא לכל העמים, לכלל האנושות: הנה, בחרתי לי עם והם לא מי יודע מה נפלאים, הם משגעים לי את השכל באופן קבוע, אבל אני אוהב אותם וזהו זה. ככה זה כשאלוהים אוהב מישהו – זה לא כפוף לזה שהמישהו יהיה מושלם ונפלא, זה עניין של אהבה למרות שאנחנו לא נפלאים.
אלוהים ידע שלא נהיה מסוגלים לשמור את כל מצוותיו. אז מה, תשאלו, למה הוא נתן לנו את המצוות האלה אם הוא ידע שזה למעלה מיכולתנו? מה הוא רוצה, להביא לנו דכאון מרוב רגשי אשמה? לגרום לנו להרגיש שאין טעם לנסות אפילו? בשביל מה זה טוב לתת לנו הוראות שהוא יודע שאנחנו לא מסוגלים למלא?
ואיך מסתדרת התמונה הזאת עם "אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת"? (שמות ל"ד 6)
אלוהים הראה את חסדו כשבחר לסלוח לנו אחרי עגל הזהב. והחסד שלו נראה הרבה לפני כן, לפני שנולד עם ישראל, לפני אברהם אבינו – החסד של אלוהים הוא חוט ששזור לכל אורך התנ"ך, החל מהחטא של אדם הראשון, ששם אנחנו רואים את אלוהים עושה לאדם וחווה בגדים (בראשית ג' 21), דרך קין, רוצח אחיו, שאלוהים מגן עליו מפני נקמת דם (בראשית ד' 15) והמשך אל עם ישראל, עם קשה עורף שמשתחווה לעגל זהב כשרק לפני רגע הבטחנו לציית לאלוהים… ואלוהים סולח לנו ונותן לנו לוחות ברית חדשים במקום אלה שמשה שבר מרוב עצבים… והוא נותן לנו הוראות להקרבת קרבנות כדי לכפר על חטאינו – כי הוא לא רוצה להשאיר אותנו מתבוססים ברגשי אשמה לנצח, הוא רוצה לתת לנו הזדמנות להתחיל מחדש, לבקש ולקבל סליחה ולהמשיך הלאה. רגשי האשמה כשאנחנו חוטאים אלה רגשות בריאים, הם באים מזה שהמצפון שלנו יודע שעשינו משהו לא נכון, אבל המטרה שלהם היא לא לייסר אותנו לנצח, המטרה היא להפנות אותנו לאלוהים, לבקשת סליחה וכפרה.
את הרשומה הזאת התחלתי לכתוב לפני שבועיים ולא היה לי זמן אז לסיים אותה, היא ישבה פה במצב טיוטה וחיכתה שאמשיך אותה - אבל רשומה בבלוג זה לא עבודת דוקטורט, לא מוכרחים לומר כל מה שיש לומר על הנושא, יהיו עוד רשומות, ולפעמים עדיף לפרסם משהו בלתי-מושלם מתוך הכרה בזה שעם כל הדחיינות שלי ועם כל הרעיונות האחרים שמתרוצצים אצלי בראש ומתחננים שאכתוב אותם, הסיכוי שאביא את הרשומה הזאת למצב המושלם שאליו שאפתי הוא די נמוך. כי, בסופו של דבר, אני רק בן-אדם.
אז זהו. הגיע הזמן לפרסם. וכל מה שהתכוונתי להוסיף - אם זה באמת חשוב, אני סומכת על אלוהים שינדנד לי עד שאכתוב.
מירב מקלפת תפוזים 