נתקלתי אתמול ברשומה על מוצאם של סימני קריאה, שעל פיה מקורו של סימן השאלה הוא במילה הלטינית questio (שאלה), שקוצרה ל-qo, כשהאות q מוצבת מעל ל-o, ובמשך הזמן הם קיבלו את הצורה שאנחנו מכירים היום. כלומר האנשים שכתבו בלטינית מצאו את עצמם כותבים משפט שלא ברור שהוא משפט שאלה, ולכן היה נחוץ להם לציין את זה. משהו כמו:
אני חושב לבוא לביקור. יום שלישי יתאים לכם. שאלה.
אז אני מתארת לעצמי את הסיטואציות האלה – אנשים שכותבים ואין ברשותם סימן פיסוק כזה, ולכן הם ממציאים דרך להבהיר את עצמם – ואני חושבת לי: באמת מעניין, הרי התנ"ך נכתב בלי סימני פיסוק, אז איך באמת זה הסתדר שם? אמנם אין בעיה להבין שזו שאלה כשהמשפט מתחיל במילת שאלה, כמו למשל "מי כמוך ה'", אבל מה עם שאלות ללא מילת שאלה? כמו למשל כשאנחנו עוצרים מישהו ברחוב ושואלים: אתה יודע מה השעה? אז אולי בגלל זה היה נהוג להקדים ב"האם" או לפחות ב"ה", כמו ב"היד ה' תקצר" – כי אחרת, בכתב, זה לא יהיה ברור בכלל. ואולי השימוש המודרני בלי "האם" התאפשר מכיוון שכיום יש לנו סימן פיסוק מתאים?
מה שעוד שיעשע אותי ברשומה ההיא זה שסימן הקריאה נולד מקריאת שמחה דווקא. כשאני חושבת על סימן קריאה, שמחה זה לא הדבר הראשון שעולה לי בראש – אני חושבת על צעקות, או אזהרות מפני סכנה.
מירב מקלפת תפוזים 
כי האדם עץ השדה כי יבוא מפניך במצור. שאלה.
אהבתיאהבתי