טוב, אמרתי שאני שומרת לעצמי את הזכות לחזור לאי אילו מן השאלות שעניתי להן במהירות במסגרת שרביט ה-30 דקות.
אחת השאלות היתה: האם אי פעם הלכת לאיבוד? וזו שאלה שמעלה אצלי זכרונות…
זכרון אחד הוא מגיל 21 – כן, אני זוכרת בת כמה הייתי כי אני זוכרת באיזה גיל יצאתי עם הבחור ההוא, שלמד להיות מדריך טיולים, ובמסגרת הקורס היה עליו לעשות "שעורי בית" פרקטיים. אז הנה אנחנו בסוף שבוע כלשהו, באוטו שהוא שאל מהוריו, הוא נוהג ואני במושב לידו עם מפת ישראל על ברכיי, אמורה לנווט. כאילו שאני יודעת לנווט… קחו בחשבון שלא גדלתי על נסיעות באוטו – ההורים שלי לא נהגו, ואם נסענו לאנשהו (מה שלא קרה הרבה) אז זה היה באוטובוס (או, לעתים עוד יותר נדירות, ברכבת). מאיפה אדע לקרוא מפה ולנווט עבור מישהו שנוהג?
אז היה רגע שבו ראינו פתאום מולנו גדר תיל כזאת, רצינית, כמו… גבול… כן, הגענו לגבול עם לבנון. בטעות. אופס.
זכרון אחר הוא מקודם, מהצבא. אז זו לא היתה אשמתי, אלא נהג שהלך לאיבוד, כשאני בתוך המשאית שלו. זה שזו היתה משאית צבאית והלכנו לאיבוד איפשהו בתחומי הגדה המערבית, זה מה שהפך את החוויה לקצת יותר… איך נאמר… מפחידה…
אבל כמו שאמרתי בתשובה הקצרה שלי כשעניתי על השאלון, הכיף בללכת לאיבוד זה למצוא את הדרך אחר כך – ולהיאנח אנחת רווחה. במקרה של החווייה הצבאית שלי, אנחת הרווחה היתה גדולה יותר מהרגיל. (הגבול עם לבנון לא היה כזה מפחיד ב-1983. ולא הגענו ממש עד הגבול, רק ראינו אותו ועשינו אחורה פנה, ונסענו עד שמצאנו מקום ישוב שבו יכולנו לשאול איפה אנחנו ובאיזה כיוון אנחנו באמת אמורים לנסוע כדי להגיע לראש הנקרה.) (ולצעירים שביניכם אזכיר: לא, לא היו אז טלפונים ניידים וגם לא ג'י.פי.אס.)
הסיפור על הניווט הנפלא שלי לראש הנקרה עבר בין חבריי וגרם לכך שאוגדר בתור מישהי שלא יודעת לנווט ואין לה חוש כיוון ובכלל… מוזר איך שאנחנו מקבלים כאלה דברים, מאמינים למה שאומרים עלינו – לפחות כך זה היה אצלי, אני האמנתי שאין לי חוש כיוון וזהו. במשך שנים קניתי את זה. עד שגיליתי…
גיליתי שיש לי ג'י.פי.אס פנימי, אבל צריך לדעת איך לתפעל אותו. איך גיליתי?
שוב עברתי דירה, שוב עברתי למקום חדש ובלתי מוכר – אחרי המוני מעברים ממקום למקום – אבל הפעם עשיתי משהו שלא עשיתי בעבר. לא יודעת אפילו למה החלטתי לעשות את זה. אולי זה היה מפני שהייתי במצברוח לנסות דברים חדשים. מה שעשיתי היה די פשוט – הלכתי לטייל בשכונה.
מה שהיה מהפכני לגבי הוא שהלכתי לטייל בשכונה החדשה שלי בלי לקחת אתי מפה.
תמיד הייתי לוקחת מפה, כי הרי ידוע שאין לי חוש כיוון, אז איך אמצא את הדרך בלי מפה? הפעם יצאתי לטייל בלי מפה, בשכונה החדשה שעדיין לא הכרתי, והסתובבתי לי ברחובות בלי לדעת לאן אני הולכת, ו… מצאתי את הדרך חזרה הביתה.
ומאז אני יודעת שזו הדרך שבה אני לומדת להכיר מקומות – ללכת לטייל בלי מפה, ללכת לאיבוד, למצוא את הדרך חזרה בלי שום עזרי ניווט. ככה המוח שלי יוצר לעצמו מפה של האיזור, ובפעם הבאה שאני יוצאת לטייל אני כן יודעת את הדרך.
אחר כך, שנים אחר כך, הגיע השלב של למידה לנווט תוך נהיגה, שזה סיפור אחר – הרבה יותר קשה, כי צריך להחליט החלטות הרבה יותר מהר, ואי אפשר סתם לחזור אחורה אם פיספסתי את הפנייה. כאן באנגליה יש הרבה כיכרות – שזה מצד אחד מאד שימושי למטרת חזרה אחורה כשטועים, אבל מצד שני לפעמים יש כיכרות ענק מאד עמוסות בתנועה ומאד קשה לבחור את היציאה הנכונה. לא מזמן נסעתי לכנס וירדתי מהכביש המהיר רק כי רציתי שירותים, ובמקום הכביש שמוביל לכיוון השירותים (+ מסעדות ותחנת דלק וכו') מצאתי את עצמי על כביש אחר לגמרי שלא היה לי מושג לאן הוא מוביל. נאלצתי לעצור בצד הדרך ולפתוח את האטלס, שבעזרתו מצאתי דרך הגיונית לאן שהתכוונתי להגיע. אבל הרבה יותר קשה לקרוא מפה ולהחליט החלטות כשרוצים לשירותים.
ברגע שקיבלתי סוף סוף את רשיון הנהיגה המיוחל (לפני חמש שנים כמעט) התחלתי לחוות את ההרפתקאות האלה של הליכה לאיבוד, ובהתחלה הייתי נכנסת לפניקה – וככל שהפניקה גוברת, כך מחליטים יותר החלטות טיפשיות והולכים לאיבוד עוד יותר. אבל לאט לאט התחלתי ללמוד שכן, אפשר ורצוי למצוא מקום לעצור ולבדוק מפה ולחשוב מה עושים. וכן, בהחלט סביר לעצור בתחנת דלק ולשאול. וכן, בכל פעם שאני הולכת לאיבוד, בסופו של דבר אני מוצאת את דרכי, אז זה לא סוף העולם. וככל שנהייתי יותר רגועה עם זה, התחלתי לעשות החלטות יותר טובות ופחות פניקאיות, ועכשיו כשאני בדרך למקום לא מוכר ולא בטוחה אם אני בדרך הנכונה, אני לא נלחצת מזה כמו שהייתי נלחצת בהתחלה. אני מזכירה לעצמי שכבר קרו לי דברים כאלה בעבר וזה תמיד הסתדר.
אבל לפני שאסיים, אני חייבת – מאחר ודיברתי על ניווט תוך נהיגה – לספר לכם על הנווטת ההכי מוכשרת בעולם. והיא ישראלית!
מעשה שהיה כך היה…
לפני כשנתיים הגיעה האחיינית שלי לאנגליה לביקור. פעם ראשונה שלה באנגליה, פעם ראשונה שלה בחו"ל בכלל, פעם ראשונה שהיא טסה לאנשהו, והיא נוחתת עייפה, ואני מכניסה אותה לאוטו שלי ואיכשהו אנחנו צריכות להגיע משדה התעופה היתרו (שאמנם מוגדר בתור שדה תעופה של לונדון אבל היתרו זה לונדון בערך כמו שנתב"ג זה תל אביב) למלון שבו היא תשהה כמה ימים בלונדון, מה שאומר נהיגה בתוך לונדון, שזה משהו שממש לא מומלץ לאנשים עם לב חלש, הנהגים שם מטורפים כמעט כמו בארץ (ואני לגמרי לא רגילה לטירוף הזה, אני גרה בעיר קטנה ושקטה) ולנסוע שם כשאתה לא ממש יודע את הדרך זה לא במיוחד נפלא. אני הייתי מצויידת באטלס של לונדון (זו עיר ענקית, אי אפשר לשים את כל העיר על מפה אחת, יש ספר שלם) והיה לי איזשהו מושג כללי של כיוונים, אבל אחייניתי המדהימה, עייפה אחרי טיסה ולא רק שבחיים לא ראתה את האטלס של לונדון אלא גם בחיים לא היתה שם, והיא יושבת לידי ואני מבחינתה בצד הלא נכון של האוטו וכל התנועה זורמת בכיוון ההפוך משהיא רגילה, והיא פותחת את הספר ועוקבת ומנווטת! והגענו למלון – עייפות ורצוצות אמנם, והיא לא היתה במיוחד מבסוטה מהגשם שירד עלינו, אבל הגענו.
מירב מקלפת תפוזים 