יום אחד אכתוב ספר – או שלא

זוכרים את השאלה הראשונה בשרביט ה-30 דקות? היינו אמורים לכתוב את המשפט הראשון בספר העתידי שלנו, ואני אמרתי שמשפטים ראשונים זה ממש לא בעייה אצלי, הבעייה היא להמשיך – להתחיל כתיבת ספר זה משהו שעשיתי לא פעם, אני חושבת שהנסיון הראשון היה כשהייתי בת עשר בערך ומשום מה החלטתי לכתוב את עלילותיו של איזה יתום צרפתי שהופך לשודד יהלומים. בנסיון האחרון (סיפור שאין בו אף יתום צרפתי וגם לא שודדי יהלומים) הגעתי לסביבות ה-14,000 מילים ואז נאלצתי לעזוב את זה כי בינואר 2008 התחלתי קורס שדרש ממני המון ופשוט לא יכולתי להמשיך בכתיבת ספר. אבל כתיבה מסוג אחר תופסת אצלי עכשיו את המקום העיקרי – כתיבת בלוגים, שהתחלתי עוד לפני הקורס ההוא והמשכתי בה תוך כדי, וזה משהו שעם הזמן גדל והתרבה: התחלתי עם בלוג באנגלית, אחר כך הוספתי את הבלוג הזה כאן, עשיתי כל מיני ניסויים עם בלוגים נפרדים לנושאים נפרדים, עד שחזרתי למצב של בלוג אחד ראשי באנגלית פלוס הבלוג שלי כאן, כי אין לי כוח למיין דברים כל הזמן. וחוץ מזה אני כותבת ומתקשרת עם אנשים גם ברשתות חברתיות – די הרבה בגוגל פלוס עכשיו.

מפעם לפעם אני שואלת את עצמי מה עם כתיבה יוצרת, (מפעם לפעם אני אפילו כותבת איזה שיר, או מתחילה לכתוב סיפור קצר, ולפעמים אפילו מסיימת סיפור קצר), ומפעם לפעם אני אפילו שואלת את עצמי אם הגיע הזמן אולי להוציא את ה-14,000 מילים מהבוידעם הוירטואלי ולנסות להמשיך לכתוב את הספר שהתחלתי. האם בכלל אצליח להתחבר בחזרה לסיפור שהתחלתי לטוות? והשאלה העוד יותר גדולה: האם זה שווה את המאמץ ואת השקעת הזמן?

לפעמים נדמה לי שאולי הקטע של "יום אחד אכתוב ספר" זה סתם מתוך איזו תחושה שזה מה שבאמת נחשב וכל השאר לא מספיק רציני. כשהצטרפתי לקבוצת כתיבה יוצרת באינטרנט הצגתי את עצמי ואמרתי שבעבר כתבתי שירים ולפעמים סיפורים וכיום זה בעיקר רק בלוגים, וקיבלתי תגובה בנוסח: מה זה ה"רק" הזה? ולפעמים אני מרגישה שבאמת כתיבת בלוגים זה הדבר שנולדתי בשבילו – לפני שגיליתי את העולם הזה, הייתי לפעמים כותבת משהו שלא ידעתי איך לקרוא לו אבל זה היה פשוט עניין של שפיכת המחשבות שלי על הנייר, ולא היה לי מה לעשות עם הדברים האלה – לאן שולחים כזה דבר לפירסום? זה לא סיפור, לא שיר, מה זה בכלל? וכשגיליתי את עולם הבלוגים חשבתי: הנה, זה מה שעושים עם הדברים האלה עכשיו! אחלה! (כן, יש אנשים שמשלמים להם כדי שישפכו את מחשבותיהם פעם בשבוע באיזה עתון או משהו, אבל רובנו לא זוכים בכך.)

איכשהו אני לא חושבת שאני מסוגלת לעשות את שני הדברים בו-זמנית – גם לבלגג וגם לכתוב ספר. לא יודעת – אולי אנסה ואראה? אני באופן כללי הרבה יותר טובה במירוצים קצרים מאשר במרתון, אפילו עם בלוגים אני מוצאת שאם לא סיימתי כתיבת פוסט בבת אחת, ברגע שהוא נשמר במצב טיוטה יורדים דרסטית הסיכויים שאי פעם אסיים ואפרסם אותו. וחלק מהבעייה עם הספר הוא שאני לא יודעת אם התוצאה תצדיק את המאמץ – אני לא יודעת אם יצא מזה משהו ששווה פרסום. מכיוון שזה משהו שאף פעם לא עשיתי – רק חלמתי על זה מאז שהייתי ילדה וצפיתי בסידרה בטלויזיה על משפחת וולטון, עם הנער שכותב ובסופו של דבר הוא שולח את כתב היד למו"ל (ואז כתב יד היה באמת כתב יד!) ומחכה, ובסופו של דבר מקבל את התשובה המיוחלת…

זה כאילו שיש איזה מין דירוג (אצלי בראש, אבל נראה לי שלא המצאתי אותו אלא ספגתי אותו מהסביבה) שאומר שיש סוגי כתיבה שהם יותר חשובים, יותר שווים פירגון, וכאילו כתיבת ספר זה הדבר שאליו אמורים כותבים לשאוף, זו הפיסגה, וכל השאר זה ככה, בסדר אבל לא ממש נחשב. כאילו כל מה שאני עושה לא שווה אם אני לא מגיעה לפיסגה הזאת. כאילו כל המילים שאני שופכת בינתיים על המסך מבוזבזות – אבל הן לא מבוזבזות, להיפך, אלה מילים שמתפרסמות מייד, מילים שאנשים קוראים, ונהנים מהן, ולפעמים אפילו מתעוררים למחשבה באיזה כיוון שלא חשבו עליו קודם. ה-14,000 מילים שכתבתי בתקווה שהן תהפוכנה בסופו של דבר לחלק מספר שבסופו של דבר אולי אסיים לכתוב ומי יודע, אולי אפילו יתפרסם מתישהו – אלה מילים שייתכן ולעולם לא יראו אור, כלומר ייתכן שהן יישארו מבוזבזות לנצח.

לא שזה באמת בזבוז – כי כל דבר שאני כותבת, בין אם זה בלוג או שיר או סיפור או פיסת משהו שאולי יהיה פעם משהו ואולי לא, כל הדברים האלה משמשים לי לתירגול, וככל שאני כותבת יותר כך משתפרת הכתיבה שלי. זה שיש לי כשרון גיליתי בגיל מוקדם (הייתי בת שמונה וכתבתי שיר) אבל כשרון לא מתפתח בלי תירגול. ואני אסירת תודה לאנשים שפגשתי בדרך ועודדו אותי לכתוב. היתה תקופה שבה נורא התביישתי ולא העזתי לספר לאנשים שאני כותבת, או להראות לאנשים מה שכתבתי – פעם הראיתי איזה סיפור למורה לספרות בתיכון והתגובה שלה נורא דיכאה אותי ומאז כתבתי בעיקר למגירה, עד שפגשתי (בגיל 40!) מישהי שעודדה אותי ולאט לאט עזרה לי לצאת מהקונכיה ולהגיע למצב שבו אני מעיזה לספר לאנשים שאני כותבת. אחר כך מצאתי את עצמי הולכת לקורס כתיבה יוצרת, ומגלה שכן, אני כן מסוגלת לכתוב סיפורים קצרים! אבל לכתוב ספר – אני לא יודעת. נראה. אולי. רק אם אוכל להמשיך גם בכתיבת בלוגים בו-זמנית. אם עובר יותר מדי זמן בלי שאבלגג, אני נהיית מאד מתוסכלת – קשה לי כשמסתובבים לי בראש רעיונות ואני נאלצת להתעלם מהם כי אין לי זמן לכתוב אותם. והבלוג הוא גם מקום שבו אני יכולה לקטר על דברים שמרגיזים אותי, שזה מאד שימושי. ולחשוב בקול רם – כפי שאני עושה פה עכשיו. תודה שהקשבתם!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s