קראתי את מתכון האורז אצל מוטיאור וזה הביא לי גם תיאבון וגם זכרונות.
הזכרון הראשון שצף לי בראש הוא מסביבות גיל 21-22 (שזה מאד מאד מזמן). החבר שלי ואני עברנו לגור ביחד, והוא הציע שנזמין את החברה הכי טובה שלי אלינו לארוחת ערב. נ' ואני הכרנו מילדות, וכשהתבגרנו ועברנו כל אחת לגור לבד, היינו מבקרות זו אצל זו ומן הסתם אוכל שיחק תפקיד – אבל לא עשינו בישולים וארוחות, היינו סתם מכינות סנדויצ'ים וטורפות אותם ביחד. אני אז האמנתי שאני לא יודעת לבשל (הודות, בין השאר, לאקס-בעלי היקר שעודד אותי להאמין שאין לי סיכוי בחיים ללמוד לבשל), כך שהרעיון שאנחנו ככה "כמו גדולים" נבשל ארוחת ערב לאורחת – הרעיון הזה הכניס אותי לפניקה אדירה.
אבל נ' היתה החברה הכי טובה שלי, היינו מאד קרובות, הייתי רגילה לספר לה הכל. אז גם על הפניקה סיפרתי לה. וכשהתוודיתי שאני לחוצה מהארוחה הזאת, התגובה שלה היתה:
אבל אנחנו חברות! אני לא אפסיק להיות חברה שלך אם האורז יהיה שרוף!
אני לא יודעת אם היא עדיין זוכרת את זה, אבל זה משפט שנשאר לי בראש, כי הוא אמר לי משהו משמעותי לא על אורז ולא על בישולים, אלא על חברוּת.
אני לא זוכרת מה בישלנו לאותה ארוחה, אני די בטוחה שאורז היה חלק מהעניין ואני יודעת שלא שרפתי כלום. (אני כן זוכרת שהוא הכין סלט פירות מעניין שישב בתוך אבטיח.)
זה היה, כאמור, כשהייתי בת עשרים וקצת, והצלחתי איכשהו להגיע לגיל כמעט ארבעים כשאני מאמינה שאין לי מושג בבישול ושאין לי סיכוי בחיים ללמוד לבשל. בייחוד לא בשר, שהאמנתי שזה נורא נורא מסובך להכין. חלק מהסיבה לערך העצמי הנמוך הזה (ולא רק בתחום הבישול) היה שהייתי במשך הרבה מאד זמן במערכת יחסים שבה נאמר לי כל הזמן שאני גרועה בבישול ובכלל טופטפו לי כל מיני אמירות שבאו להבהיר לי שאני באופן כללי לא שווה כלום.
אז בשנות השלושים לחיי גרתי לבד וחייתי בעיקר על ארוחות מוכנות שמחממים במיקרוגל. ואז, בגיל כמעט ארבעים, אלוהים שלח אותי לקורס בישול מזורז :-)
מעשה שהיה כך היה…
כשעזבתי את לונדון במרץ 2001, הלכתי לגור אצל חברות בוויילס שמנהלות מה שנקרא retreat house, שזה סוג של בית הארחה. הן נתנו לי מקום מגורים ואוכל בחינם, ואני עזרתי להן בעבודה. בתחום הארוחות חלוקת התפקידים היתה שמרגרט היתה אחראית על ארוחת הבוקר (בייקון וביצים מטוגנות וכל זה) וארוחת הצהריים (סנדויצ'ים ופרי וכו') ועל מנה אחרונה לארוחת ערב, הת'ר היתה אחראית על ארוחת הערב (שכאן זו הארוחה העיקרית), ואני עזרתי ברחצת כלים, הגשת האוכל לשולחן, פינוי השולחן, וכל מיני דברים קטנים פה ושם כמו לקצץ ירקות או להושיט להת'ר את מה שהיא צריכה כשהיא מבשלת. (וחוץ מזה עשיתי כל מיני עבודות נקיון, וגננות, ומה לא. אפילו צבעתי את אחד החדרים פעם.)
בקיצור: אני לא בישלתי.
חוץ מכמה דברים כשהיה לנו אורח טבעוני, והת'ר היתה קצת אובדת עצות – להאכיל טבעוני לכמה ימים זה בסדר, אבל הוא שהה שם במשך חודש! ובחלק מהזמן היו גם אורחים אחרים, שציפו לאוכל נורמלי. ואמנם לא היה לי מושג בבישול, אבל היה לי ספר בישול נפלא של קלודיה רודן עם מתכונים מזרחיים, ומצאנו שם כמה מטעמים בשביל האורח הטבעוני שלנו – כולל מג'דרה, למשל. (ואני יכולה להעיד על קלודיה רודן שהמתכונים שלה עובדים ואינם דורשים ידע או הבנה או נסיון או כלום – כל פעם שהכנתי משהו מהספר הזה, כולל אפילו עוגת השוקולד המסובכת עם האגוזים הטחונים, זה יצא מצויין.)
אז כן, ידעתי שאם אני פותחת ספר של קלודיה רודן ועושה מה שהיא אומרת, אני מסוגלת לבשל. אבל בשר? לא לא לא, בשר זה מסובך – בזה הייתי משוכנעת מעל לכל ספק.
ואז מרגרט חלתה. משהו רציני, בעיות עם הלב. והת'ר ואני בינינו המשכנו בעבודה. היה שלב שמרגרט היתה בבית חולים, וה'תר רצה לבקר אותה כל הזמן, ובאופן זמני לא קיבלנו אורחים, אבל אחר כך מרגרט חזרה הביתה, ובכל זאת אי אפשר לסגור ליותר מדי זמן כי צריך כסף מאיפשהו, ונראה היה שהת'ר ואני בינינו יכולות להסתדר.
עד שהת'ר חלתה. "רק שפעת" – אבל זן רציני ואגרסיבי, שממש אי אפשר לתפקד אתו. בכלל. כלום.
אז רק אני נשארתי עומדת על הרגליים, והיו לנו שישה אורחים והיה צריך איכשהו להאכיל אותם.
שאלתי את הת'ר מה היא תיכננה לבשל למחרת והיא אמרה: רוסטביף. שזה דבר שתמיד חשבתי שהוא נורא מסובך. אבל לא כל כך היתה לי ברירה: זה היה מוצ"ש, כלומר למחרת יום ראשון והחנויות סגורות ואין מאיפה להשיג משהו אחר. נתח הבשר שהיא כבר קנתה זה מה שיש ואת זה צריך לבשל. איכשהו לא היה לי זמן להיכנס לפניקה… שאלתי אותה איך מכינים את זה, היא נתנה לי הוראות מדוייקות, עשיתי מה שהיא אמרה וזה עבד. וכל יום היא נתנה לי הוראות מה לבקש מהקצב ואיך להכין את זה, והכנתי, וזה עבד.
ככה במשך שבוע הייתי בקורס בישול מזורז, ולמדתי שלבשל בשר זה לא כזה מסובך בעצם, ושאני לא כזאת גרועה בבישול כמו שניסו בעבר לשכנע אותי (ואפילו הצליחו).
הת'ר ומרגרט ואני אז התבדחנו בינינו על איך שאלוהים לקח מישהי שאין לה מושג בבישולים ועבודות בית והנה הוא מלמד אותי קודם כל נקיון ואחר כך אפילו בישול – אולי הוא מכין אותי להיות אשה טובה למישהו… התבדחנו, ולא עלה בדעתנו שזה בדיוק מה שקורה שם… השבוע הזה שבו בישלתי כל יום לתשעה אנשים (שישה אורחים ואנחנו) ואיבדתי את הפחד מפני בישול בשר – זה היה באוגוסט 2001. במרץ 2002 פגשתי אותו – את האיש שהוא היום בעלי. והוא קרניבור מושבע, שאם מציעים לו ארוחה צמחונית הוא תוהה מה הוא עשה רע ולמה מענישים אותו. ואני מבשלת לנו בשר באופן יומיומי ומפעם לפעם נזכרת איך למדתי, ומודה גם לאלוהים שאירגן את זה וגם להת'ר שלימדה אותי טוב, ושבזכותה אני יודעת שבעצם להכין בשר בתנור זה קלי קלות, וכל מיני דברים שתמיד חשבתי שהם נורא מסובכים הם בעצם נורא פשוטים לביצוע כשיודעים איך. (וגם אורז זה קלי קלות… אבל יום אחד אנסה את המתכון של מוטי, שאמנם מורכב יותר ממה שאני עושה בדרך כלל – המתכון שלי הוא: לזרוק אורז לתוך מים רותחים עם קצת מלח, לבשל כמה זמן שכתוב על האריזה, וזהו – אבל נשמע טעים ושווה. ואני מקווה שמוטי לא יכעס שהתחלתי מהמתכון שלו והגעתי דווקא לבישול בשר.)
מירב מקלפת תפוזים 