לפעמים החתול אוכל לי את הלשון

כבלוגרית אני אוהבת שמגיבים אצלי – גם כי לפעמים נוצר דיאלוג מעניין, אנשים מעלים שאלות שלא חשבתי עליהן או נקודות מבט שונות, או מספרים על חוויות שהם עברו, וזה הופך את הבלוג לפחות חד-צדדי; וגם כי כשמישהו מגיב אני יודעת שהוא באמת קרא (טוב, למעט אלה שהתגובות שלהם מוכיחות שהם בעצם לא קראו… גם זה כבר קרה לי…), כי הרי מונה הצפיות לא אומר שום דבר מעבר לזה שכך וכך אנשים לחצו על איזשהו קישור ופתחו את הרשומה בדפדפן שלהם. אני יודעת היטב שאני לא תמיד קוראת כל פוסט שאני פותחת, יש דברים שאני פותחת ורואה את שני המשפטים הראשונים ומבינה שזה לא באמת מעניין אותי, יש רשומות שאני פותחת ושומרת לאחר כך, וה"אחר כך" לא תמיד מגיע – בקיצור, זה שנכנסתי זה לא אומר שבאמת קראתי עד הסוף. ומכיוון שאני מודעת לזה, אני יודעת שרק כשמישהו מגיב אני יכולה לדעת שהוא באמת קרא.

ואני מניחה שבלוגרים אחרים גם הם, כמוני, אוהבים לקבל תגובות. ובכל זאת, אני לא תמיד מגיבה על פוסטים שאני קוראת. למה?

טוב, קודם כל קורה כמובן שפשוט אין לי מה להגיד. אם הגעתי לפוסט שיש עליו כבר איזה מאה תגובות, אם אין לי משהו מיוחד משלי להגיד, אז בשביל מה? (אבל לפעמים אני בכל זאת כן כותבת משהו קצר כמו "אהבתי" רק כדי שידעו שכן קראתי ואהבתי – תלוי בפוסט, תלוי בבלוגר, תלוי במצב הרוח שלי…)

אבל יש מצבים שדווקא יש לי משהו להגיד, אבל, כפי שאומרים האנגלים, החתול אכל לי את הלשון. זה ביטוי שאני חושבת שהדרך היחידה להסביר אותו היא להדגים שימוש אופייני. דמיינו לכם למשל ילד שעשה משהו שאסרו עליו וההורים מתחקרים אותו ושואלים, נגיד, לאן נעלם כל השוקולד; הילד מהסס, כי ההורים חזרו הביתה מוקדם משציפה והוא עוד לא הספיק להמציא תירוץ; ההורים מסתכלים עליו ואומרים: מה קרה, החתול אכל לך את הלשון? כלומר: למה אתה לא אומר כלום, איבדת את היכולת לדבר?

לפעמים אני יושבת מול המחשב מאוחר בלילה וקוראת רשומות מעניינות באינטרנט והמוח שלי מספיק ער כדי לקרוא, להבין, ליהנות ממה שאני קוראת, ויש לי בראש תגובות אבל הן במצב מעורפל כזה של מחשבות שמרחפות להן ולא רוצות להיכנס לתוך מיבנה מסודר של משפט. קורה שאני מתחילה לנסח תגובה, עורכת ועורכת ועורכת ובסוף מוחקת הכל והולכת משם כי אני רואה שעברתי את השלב הזה, אני כבר יותר מדי ישנונית מכדי לחבר משפט שמישהו אחר יבין.

מסקרן אותי לדעת אם זו רק אני. כי מה שאני רואה באופן קבוע בבלוגוספירה זה שרוב האנשים קוראים בלי להגיב (יש לי פה רשומה עם 143 צפיות ו-5 תגובות, למשל), ואני תוהה עד כמה ההיבט הזה משחק תפקיד. אני תוהה בכלל מה הסיבות שבגללן אנשים בוחרים לא להגיב, אבל כמובן אם אשאל אותם, הם לא יגיבו :)