יומן קריאה

התחלתי ספר, סיימתי ספר, התחלתי ספר מחדש, ובכלל…

טוב, אני בדרך כלל לא בקטע של קריאת ספר אחד ויחיד, יש לי תמיד סימניות במיליון ספרים בו-זמנית. תמיד יש ספר אחד שאני קוראת לפני השינה – וזה חייב להיות רומן, לפעמים קליל יותר ולפעמים קליל פחות אבל לא סיפורים אמיתיים. טוב, בדרך כלל – ברגע שאמרתי את זה נזכרתי ביוצאים מן הכלל, אבל כמעט תמיד מה שאני קוראת לפני השינה זה רומן, וכמעט כמעט תמיד הספרים שאני קוראת הם באנגלית. אז יש תמיד ספר של לפני השינה, אבל יש תמיד גם ספרים אחרים שמסתובבים להם בסלון כשסימניות בתוכם, המעידות על כך שבאיזשהו שלב התחלתי לקרוא אותם. לפעמים אני אפילו ממשיכה, וקורה אפילו שאני מסיימת אותם! אבל את הספרים של לפני השינה אני תמיד קוראת עד הסוף. טוב, כמעט כמעט תמיד… היו פה ושם ספרים שהתחלתי ובאיזשהו שלב החלטתי שאני לא אוהבת אותם מספיק כדי להמשיך. הייתי אומרת שאם עברתי, נאמר, עשרה עמודים, אז סביר להניח שאמשיך עד הסוף.

אז במדור הקריאה של לפני השינה, סיימתי עכשיו ספר והתחלתי מחדש לקרוא ספר שהתחלתי לפני שנים ונדמה לי שלא סיימתי אותו אז – הספר השלישי בסידרת מדריך הטרמפיסט לגלקסיה. סתם בא לי פתאום לחזור אליו. רציתי משהו שונה לגמרי, ואין ספק שלא משנה למה תשוו אותו, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה תמיד יתגלה כמשהו שונה לגמרי. כרגע אני מלווה את ארת'ור דנט במערה פרהיסטורית, ותיכף תיכף עומדת לנחות בשדה שמולו ספה.

הספר שסיימתי נקרא The Town House (איך מתרגמים כזה דבר? הבית העירוני?) מאת סופרת בשם נורה לופטס, ספר ראשון מתוך טרילוגיה שמלווה משפחה אנגלית מסוף המאה ה-14 ועד אמצע המאה העשרים. מרתק – אני כל כך אוהבת לקרוא רומנים היסטוריים, כמעט כל מה שאני יודעת בהיסטוריה למדתי בדרך הזאת. בבית ספר חשבתי שהיסטוריה זה משעמם, אבל כשאתה חווה את זה דרך העיניים של דמות בסיפור, זה מוחשי ואמיתי ומרתק. ידעתם שבמאה ה-14 באנגליה היו אנשים שהיו פשוט עבדים, רכוש של האדון שלהם והיתה לו זכות לומר לא רק איזו עבודה יעשו ואיפה יגורו, אלא עם מי הם יתחתנו? הספר מתחיל עם סיפורו של בחור צעיר שנולד לעבדות, הוא מתאהב במישהי (שגם היא נולדה לעבדות) וכך מתחילה הדרך שלו החוצה – כשהאדון שלהם מסרב לתת להם להתחתן, ובמקום זה רוצה לקחת את הנערה לעצמו, הבחור מתמרד, לוקח את אהובתו ובורח משם.

עבדות זה נושא שנתקלתי בו לא רק ברומן הזה אלא גם בקריאת הכתובים, כשפתחתי בשבת את פרשת השבוע ומצאתי את אבותינו במצרים. למרות שמן הסתם זה לא חדש לי, מצאתי את עצמי מגיבה ריגשית למעבר הפתאומי הזה מ"הכל דבש" ל"הצילו, אנחנו בבוץ" – סוגרים את ספר בראשית כשהכל טוב, יוסף מנהל את מצרים, מלך מצרים מזמין אותו להביא את כל בני משפחתו לגור שם, יעקב מת בשיבה טובה אחרי שזכה לראות שהבן היקר שלו חי, הכל יופי… ועוברים דף ורואים חושך. אבל ככה זה בחיים, לא? אנחנו אף פעם לא יודעים מה מחכה לנו מעבר לפינה. ורק מפני שהמלך הנוכחי בעדנו, זה לא אומר שהמלך הבא לא יהיה נגדנו. טוב לחסות בה' מבטוח באדם, כתוב איפשהו בתנ"ך נדמה לי.

בשבת (מאוחר יותר, אחרי קריאת הכתובים, שזה בדרך כלל אצלי בהמשך לארוחת הבוקר) תפס אותי מצברוח כזה של לא יודעת מה אני רוצה לקרוא ולפתע מצאתי את עצמי שולפת מהמדף את בוגרשוב פינת פינסקר של איתי לאופר, שישב שם שמונים שנה וחיכה לי. (לא, לא איתי לאופר, הספר הוא שחיכה לי.) (גם לא שמונים שנה בעצם, הספר פורסם רק ב-2010.) כבר הזכרתי כאן את הספר ואמרתי שהוא נפלא, נכון? אבל נראה לי שמגיע לכם קצת יותר מסתם "זה ספר נפלא, תקראו". הנה משפט שכל כך אהבתי בפרולוג שרשמתי לי אותו למזכרת: (על אלת ההרס ההודית שיבא, שאמורות להיות לה שש ידיים) "בכל יד היא החזיקה כלי רצחני אחר: עיגול ירוק, שעון מעורר, בוטן, פסנתר כנף, קוצץ ציפורניים וסוודר אדום."

אבל זה לא סתם ספר יצירתי, הזוי ומטורף, אלא עמוק. בתחילת הפרק הראשון המספר מתעורר בארבע שלושים ושתיים לקול דפיקות עזות, אין אף אחד בדלת, ומסתבר שהדפיקות מגיעות מקופסת הנעליים בארון שבה הוא שומר את הלב שלו – ומכאן אנחנו יוצאים למסע חיפוש אחרי רסיסי לבבות שבורים, שנטמנו, מסתבר, ברחוב בוגרשוב בתל אביב. נו, למה לא?

ואסיים בציטוט ממה שכתוב על הכריכה האחורית: "בבוגרשוב פינת פינסקר נמתח קו התפר שבין מחוזות הריאליה והפנטזיה ונוצרת סיפורת מקורית." ראו הוזהרתם :)

אבל זה לא ללפני השינה, מבחינתי. לפני השינה אני נפגשת עם ארת'ור דנט, שעדיין לובש את אותו החלוק שאותו לבש כשנאלץ לעזוב באופן פתאומי את כדור הארץ טרם יהרסו אותו הווגונים, ואיכשהו הוא עכשיו במערה פרהיסטורית במקום שעתיד להיות רובע איזלינגטון שבלונדון. ותיכף הולכת לנחות שם ספה. אני מתה על הקטע הזה.