הביתה?

אז אתמול חזרנו לאנגליה. תמיד קשה לי להיפרד מהארץ בסוף ביקור, והפעם הלב שלי קיבל עוד צביטה מיוחדת בסוף הטיסה – למה, אל על, למה בחרתם פתאום לשדר שירים כאלה כשאנחנו נוחתים בלונדון? זו לא פעם ראשונה שאני טסה אל על ואף פעם לא נתקלתי בקטע הזה, לא יודעת אם זה היה חוש ההומור הפסיכי של מישהו מהצוות או שהם סתם שכחו איפה הם, אבל אנחנו בטיסה מנתב"ג ללונדון וכשאנחנו נוחתים אני שומעת פתאום את "הבאנו שלום עליכם" ואחריו "כמה טוב שבאת הביתה"!!! אז אמנם אצלי זו חזרה הביתה במובן מסויים – במובן של חזרה למקום שבו אני גרה, כאן הדברים שלי, הבלגן שלי, הרהיטים שבחרתי עם בעלי, השכנים שאנחנו מכירים, האוטו שלי במגרש החנייה… ובתור מישהי שכבר מזמן לא אוהבת לטייל ומעדיפה את הנוחות של הבית, חזרתי עייפה ושמחתי להיפגש שוב עם המיטה שלי, המקלחת שאני לא צריכה לפענח, הספלים לקפה שהם בגודל שאני אוהבת, כל הדברים הקטנים האלה שהופכים את המקום שבו גרים למשהו שמרגיש כמו בית. אבל…

קמתי היום עם מחשבות על אוכל ישראלי, וכשחשבתי אחה"צ על יציאה לקצת קניות, מצאתי את עצמי חושבת בעצב: כן, אבל לא יהיו להם סנדויצ'ים טעימים כמו בארץ. ומחר פורים ורוב האנשים סביבי לא מודעים לזה בכלל. ו… בכלל, נו, אנגליה זו ארץ די נעימה בכל מיני מובנים וזה לא שישראל מדינה מושלמת אבל… הלב שלי אומר שהבית זה שם, לא כאן.

האמת היא שכיום אין מקום שבו אני ממש מרגישה כמו בבית. באנגליה אני זרה בארץ נוכריה, צברית בקרב הבריטים, אבל גרתי כאן כל כך הרבה זמן שאני כבר לא רגילה לחיים בארץ וכשאני מגיעה לביקורים זה לא כאילו אני מייד מרגישה לגמרי כמו בבית – יש כל פעם תהליך הסתגלות. ובירושלים בכלל הרגשתי כאילו אני בפלנטה אחרת לחלוטין – אני מאיזור השרון, מן הסתם ביקרתי כמה פעמים בירושלים אבל במסגרת טיולים קצרצרים, ותמיד עם אנשים אחרים שידעו לאן ללכת. הפעם היה מדובר בשהות של כמה ימים בירושלים לקראת סוף הביקור, כי בעלי עוד לא היה שם אף פעם ולקפוץ לשם לחצי יום מרעננה זה ממש לא נראה לנו מספק. יש בית הארחה ליד שער יפו ששמענו עליו מחברים כאן באנגליה ושהינו שם מיום שישי עד אתמול – מיקום מצויין למטרות תיירות, ואפילו היתה מסעדה ארמנית נפלאה שבבית ההארחה המליצו לנו עליה כששאלנו מה פתוח ביום שישי בערב. אווירה נעימה, אוכל טעים טעים, שירות אדיב. (בולגורי, ברובע הארמני, אם רציתם לדעת.) אפילו חזרנו לשם בערב אחר, והצחקתי את עצמי שאני יושבת במסעדה ארמנית בעיר העתיקה ואוכלת פסטה… אבל זה מה שהתחשק לי, והיה טעים. (ביום שישי אכלתי שם קבב. נפלא. פשוט נפלא.) (מסעדה נוספת שאני שמחה להמליץ עליה היא קדמה, בקניון ממילא. אכלתי שם טלה עם קוסקוס, נימוח בפה, ומנות ענקיות. לא זול – גם הארמנית לא זולה – אבל אוכל מצויין.)

בערב האחרון שלנו בירושלים החלטנו ללכת לחפש מסעדה ברובע היהודי. הלכנו לאיבוד, והרגשתי כל כך מוזר – הסמטאות האלה בחושך זה משהו מעולם אחר לגמרי. בסוף מצאנו מישהו לשאול, לא רק שהוא ידע איפה יש מסעדות אלא הוא אפילו אמר לנו שם של רחוב, אבל כשניסינו לפנות לרחוב הזה נתקלנו בשוטרת שלא נתנה לאנשים לעבור כי היה חפץ חשוד. אז עכשיו בעלי מכיר מנסיונו עוד חווייה ישראלית… התברברנו בערך שעה בסמטאות, עברנו על פני מיליון ישיבות ובתי כנסת, וכשסוף סוף הגענו למקום שבו ראינו שלט קוקה קולה, הרגשנו כאילו מצאנו נווה מדבר… זו לא היתה מסעדה מפוארת אבל אנחנו לא כל כך בעניין של מסעדות מפוארות, רק רצינו אוכל… לשבת במקום של שווארמה ולאכול קבב עם צ'יפס וסלט – בשבילי זה היה יופי של סיום לביקור מולדת.

ואתמול בבוקר אלוהים הביא לי שמש חמה, ובשעתיים האחרונות שלי בבית ההארחה בירושלים ישבתי עם תה ועוגה בחוץ והתענגתי על השמש. יש להם שם יופי של בית קפה, אבל השולחנות בחוץ לא נראו כל כך רלוונטיים כשהגענו לשם ביום שישי, כשפתיתי שלג נוחתים על ראשי ביציאה מהקבלה :)

מאחלת לכולכם חג פורים שמח

ודרך אגב, אזני המן עם פרג של "פירורים" זה פשוט… מממממ…

זהו. חג שמח!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s