וואלה, פרשת "בחוקותי" זה לא כזה כיף לקרוא, יש שם דברים ממש לא נחמדים שאלוהים הבטיח שיקרו לנו אם לא נלך בדרכו.
דרך אגב – למה? האם זה בגלל שיש לנו אלוהים נודניק שמתעקש על שטויות ומחפש תירוצים להעניש אותנו? לא, אלא מפני שהוא אוהב אותנו ורוצה בטובתנו, וללכת בדרך שלו זה לטובתנו. כמו שהורים טובים מנסים לחנך את ילדיהם להתנהגות טובה, כך אבינו שבשמיים – ב"ובחוקותי" הוא מציע לנו את המקל והגזר. למעשה הוא מציע קודם את הגזר, ורק אחר כך את המקל. ויקרא כ"ו 3-13 זה ממש תענוג לקרוא – חבל שלא עצרנו שם, חבל שלא הסקנו את המסקנה מייד ולא בחרנו בדרך הטובה. חבל שכ"ו 14-39 נשמע כל כך מוכר ומציאותי.
(לא יודעים על מה אני מדברת? פיתחו תנ"ך ותקראו. לא חבל שסתם יעלה אבק על המדף?)
אבל תודה לאל, פסוק 39 הוא לא סוף הסיפור. אלוהים מבטיח עונש, אבל הוא מבטיח גם את זה:
"ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם: וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים להיות להם לאלוהים אני ה'." (ויקרא כ"ו 44-45)
החוט הזה שזור לכל אורך התנ"ך – אלוהים כועס עלינו בגלל חטאינו, אבל שוב ושוב הוא מבטיח שהוא אוהב אותנו לנצח, למרות ההתנהגות שלנו, למרות שאנחנו שוב ושוב מתמרדים נגדו, למרות שאנחנו הולכים אחרי אלילים. שוב ושוב הוא מבטיח: יש לנו עתיד אתו.
הוא הבטיח שיחזיר אותנו לארץ. הוא הבטיח לנו ברית חדשה – לא כמו הברית שהפרנו. אלוהים מקיים הבטחות – גם את ההבטחות הלא נעימות של ויקרא כ"ו 14-39, אבל גם את ההבטחות הטובות, כמו בויקרא כ"ו 44-45, וכמו בירמיהו ל"א 31-34.
יש תקווה.
נ.ב. כן, אני קצת בפיגור עם פרשת השבוע.
מירב מקלפת תפוזים 