לא יודעת איך לקרוא לרשומה הזאת

בקושי יודעת מי אני.

אני באבל. ביום שישי קיבלתי את שיחת הטלפון מהארץ שידעתי שתבוא יום אחד, במשך שנים אני רואה את אמא שלי מזדקנת ויודעת שיום יבוא והיא תיגמר לי, ולא תהיה לי אמא יותר. ראיתי אותה עוברת את השמונים וממשיכה בחייה, ממשיכה לצאת כל בוקר לשחק ברידג` במועדון של הגימלאים, ממשיכה לצאת לסופר עם עגלת הקניות – רק שבאיזשהו שלב הצטרף מקל הליכה לקומבינציה, ואחר כך לאט לאט היא התחילה להתקשות יותר עם הכל, והתחילה – איכשהו זה מתקשר לי עם המעבר משנות השמונים שלה לשנות התשעים – להתכווץ. להפוך פיזית לאדם שתופס פחות מקום.

כשביקרתי בשנה שעברה, היתה לי הרגשה מאד חזקה שאלוהים אומר לי שזהו, זו הפעם האחרונה שאני רואה את אמא שלי. אני תוהה אם גם לה היתה הרגשה שזה ביקור משמעותי במיוחד, כי היא עשתה משהו שאף פעם לא ראיתי את אמא שלי עושה אי פעם בחיים: היא הכינה לנו מרק עוף (אמיתי, לא משקית) ואחרי המרק היא הגישה לנו עוף מכובס. אף פעם לא עשינו את זה בבית, לא בשישי בערב ולא בכלל – מרק כשהייתי ילדה היה תמיד מאבקה, וארוחת שישי בערב לא היתה משהו מיוחד. להכין מרק עוף אמיתי למדתי רק כשהייתי בת שלושים ומשהו וחברה ישראלית בלונדון לקחה על עצמה להשלים את הפער הזה בחינוך שלי.

אז זהו. ביום שישי קיבלתי את שיחת הטלפון. ואתמול בבוקר היתה ההלוויה. ואני לא שם, וזה הרגיש מאד מוזר.

עד לא מזמן הנחתי שאהיה שם, בהלוויה של אמא שלי. הנחתי שאעשה את הדבר הזה שישראלים בחו"ל עושים – לארוז מייד ולעלות על הטיסה ההכי מוקדמת שאפשר, כדי להיות שם. זה מה שעשיתי ב-1996 כשהיה מדובר בהלוויה של אחותי. גם אז קיבלתי את שיחת הטלפון ביום שישי וההלוויה היתה ביום ראשון. טסתי לארץ במוצ"ש, הגעתי באחת וחצי בלילה, ישנתי בדירה של אחותי ולמחרת קמנו והלכנו להלוויה. ישבנו שבעה בדירה של אחותי, ואחר כך טסתי חזרה לאנגליה. אבל אז הייתי צעירה יותר, עם רמות אנרגיה גבוהות יותר.

לפני כמה שבועות פתאום קלטתי שאין לי כוח לעשות כאלה דברים. היה איזה יום שהתעוררתי מהטלפון וחשבתי על זה – אמא שלי היתה מקוררת וכשדיברתי עם האחיינית שלי באימייל היא נשמעה מודאגת. לא שהתקררות זו בדרך כלל סיבה לדאגה, אבל בגיל 94 זה עניין אחר. אז כשהטלפון צלצל אותו בוקר, זה מה שעלה לי בראש: מה אם מתקשרים אלי מהארץ להגיד שזהו? ופתאום קלטתי שממש לא יהיה לי כוח לקפוץ על טיסה מייד. ואחר כך חשבתי על השבעה, על איך שחלק מהעניין הוא שכשמישהו שקרוב לך מת, אתה מרגיש כאילו העולם עצר מלכת ואתה פשוט לא מסוגל להמשיך לתפקד כאילו כלום, וטבעי שבני המשפחה יעצרו וישבו בבית בלי ללכת לשום מקום ובלי לעשות את הדברים הנורמליים של יום יום של בישולים וקניות וכל זה – אבל כל זה מבוסס על זה שנשארים בבית, במקום שבו אתה רגיל להיות, במקום שבו אתה יודע איפה הכל ואין שום דבר שמאתגר אותך במיוחד, כך שאתה יכול להתרכז בהתאבלות ולהרשות לעצמך לקחת את הזמן להתאושש ממה שקרה. לארוז מזוודה ולעלות על מטוס ולנסוע למקום שאני כבר לא רגילה להיות בו – למרות שאני עדיין חושבת על הארץ בתור "הבית", בלב שלי ישראל זה הבית ואיפה שאני גרה זה מקום מגורים זמני כזה, אבל איפה שאני גרה זה המקום שהתרגלתי במשך שנים לחיות בו, ואני יודעת איפה כל דבר, ובדירה של אמא שלי אני לא זוכרת שאי פעם ממש הרגשתי כמו בבית – גרתי שם במשך כשנה לפני עשר שנים אבל התחושה שלי היתה שאני מתגוררת אצלה באופן זמני, לא שזה הבית שלי. וגרתי שם כמה זמן כשהייתי בשנות העשרים המוקדמות, כשאבא שלי עדיין היה בחיים, אבל גם אז זה היה זמן קצר. (את הבית שבו גדלתי הם מכרו כשהייתי בת שמונה עשרה, ואני אז עברתי לגור לבד.)

בכל אופן, זה היה סיפור ארוך אבל השורה התחתונה היא: לא נראה לי הגיוני להיכנס לריצות מטורפות דווקא כשאני במצב של חוסר אנרגיה אפילו יותר מהרגיל (כי זו אחת מתופעות הלוואי של אבל, לפחות מנסיוני – תשישות ברמה מדהימה) ואחר כך להעביר שבוע בדירה שמעולם לא הרגישה כמו הבית שלי. בייחוד כשכמעט כל החברים שלי הם כאן באנגליה, וחברים שאינם באנגליה הם ברובם אנשים שאני מתקשרת אתם באינטרנט, ובדירה של אמא שלי אין אינטרנט. לקום וללכת בדיוק באחד הרגעים ההכי קשים בחיים שלי, כשאני הכי זקוקה לתמיכה, וללכת למקום שבו אהיה בלי רוב מערכת התמיכה שלי, זה נראה לי טירוף. נראה לי הרבה יותר הגיוני לשבת שבעה כאן, בבית – לעצור, לשבת בשקט ולא להתרוצץ, לקחת את הזמן להרגיש את הצער, לבכות, להתחיל לעכל, להתחיל לאט לאט להתאושש.

אבל איך אפשר לא להיות בהלוויה של אמא שלך? אני שומעת את השאלות. זה בהחלט הרגיש מוזר, לדעת שקוברים אותה ואני לא שם. קמתי מוקדם בבוקר אתמול כי הרגשתי שלפחות אני צריכה להיות ערה כשזה קורה, איכשהו נראה לי לא הולם לישון בזמן ההלוויה. אבל תמיד אמרתי שאני משתדלת לטוס הביתה לעתים תכופות כדי לראות אותה כשהיא עדיין בחיים, שזה נראה לי הרבה יותר חשוב. עכשיו שהיא כבר לא שם – היא כבר לא שם, וזהו. להרגיש עצב אני יכולה להרגיש גם כאן, ולעשות חיבוקים משפחתיים ולראות את הקבר אני יכולה בשלושים, בביקור יותר רגוע שאפשר לתכנן מראש באופן שפוי.

אני מודה לאלוהים על שהכין אותי נפשית, ועל שנתן לי ולבעלי הזדמנות לראות אותה בשנה שעברה. אני מודה לו על זה שיצא לי לדבר אתה בטלפון ממש לא מזמן – היא התקשרה בשבת שלפני החג, לאחל לי יומולדת עברי שמח. אני מודה לאלוהים על זה שהיא לא היתה צריכה לעבור את הסבל של מחלה ממושכת, אישפוז בבית חולים, וכאלה דברים – כן, היו לה כאבים קשים ביומיים האחרונים, אבל זה היה יחסית מהיר.

ה` נתן וה` לקח, יהי שם ה` מבורך.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s