כן, אני בחיים. רק מאד עייפה. ביום ראשון בלילה חזרתי מביקור של שלושה שבועות בארץ, וזה היה ביקור מתיש במיוחד – היה לי המון לעשות, עניינים ביורוקרטיים לטפל בהם בעקבות מות אמי, לארגן דברים כך שבני המשפחה בארץ יוכלו לטפל בצוואה בהיעדרי. שלושה שבועות זה ממש לא הרבה זמן כשאת הצוואה מוצאים רק אחרי שבוע ואחר כך, בשבוע האחרון לשהותי שם, יש חג…
וכמובן, כפי שצפיתי, זה היה ביקור קשה מבחינה רגשית. רק לא ידעתי כמה זה יעייף אותי.
בעלי בא אתי, ואני לא יודעת מה הייתי עושה בלי התמיכה שלו. גם במובן של אוזן קשבת וכתף לבכות עליה, וגם בעניינים פרקטיים. (הוא אפילו גיהץ לי זוג מכנסיים שרציתי ללבוש לאזכרה והיו מקומטים משהותם במזוודה. המכנסיים הסופר-דקים וקלילים שאני לובשת רק כשממש חם. והיה ממש חם – נחתנו ישר לתוך החמסין של סוף אפריל.)
חזרתי, כרגיל, עם שני קילו נוספים. היינו ממוקמים כל כך קרוב למאפייה נפלאה…
וזהו, עכשיו זה עניין של הסתגלות לחיים בלי צלצולי טלפון מאמא. זה מה שהיה הכי קשה בביקור – שלא היו צלצולי הטלפון ממנה וה"מתי אני רואה אותך?", הנדנודים, הלחץ, הציפיות הבלתי הגיוניות… כל מה שעצבן אותי תמיד…
היא כבר לא תתקשר ברגעים ההכי לא נוחים. היא כבר לא תשאל אותי שאלות מוזרות והזויות שמבהירות לי שהיא לא מבינה הרבה מהחיים שלי. היא כבר לא תנסה לתת לי אוכל שאני לא אוהבת כשאני באה לביקור. היא כבר לא. זהו. איננה. וזה מוזר ומשונה ומפעם לפעם אני שוב ושוב בוכה, ואני יודעת שתמיד אמשיך מפעם לפעם שוב ושוב לבכות, כי למרות שהיא שיגעה לי את השכל, היא היתה אמא שלי, ויש חבל טבור רגשי כזה שהוא פשוט שם וזהו.
אנשים שלא מבינים שואלים "הייתן קרובות?", כאילו שזה משנה, כאילו שרמת ההתאבלות תלויה ברמת הקירבה. זה כל כך לא ככה. היינו קרובות בשלב ההכי משמעותי, הייתי בתוך הרחם שלה במשך תשעה חודשים ואחר כך הייתי תינוקת קטנה שהיא חיתלה והניקה ורחצה ושרה לה שירי ערש – זה שלב שאני לא זוכרת, אבל זה השלב שבו נוצר הקשר הזה שגורם לכך שעכשיו יכאב לי שהיא איננה.
כמעט חודשיים עברו מאז שהיא מתה, ואני יודעת שעוד יש הרבה דמעות שמחכות לצאת.
וזה מתיש.
מירב מקלפת תפוזים 