חשבתי לי שהרבה זמן לא הייתי פה, ועכשיו אני באה ורואה שהרשומה האחרונה שלי היא מה-10 באוקטובר. אז כנראה הספקתי לפרסם לפני שקיבלתי את החדשות. לפני שהעולם עצר מלכת.
מתישהו אחר הצהריים בעלי בא לספר לי. ההורים שלו התקשרו לבשר את מה שחששנו שעומד לקרות: האחיין שלנו, בן אחותו של בעלי, ילד בן עשר, שהיה חולה בסרטן, עזב את העולם הזה.
אין לי מילים לתאר את הכאב. עדיין, אחרי יותר משבועיים, אני בדמעות כל פעם שאני חושבת על זה.
בעצם, היו לי דברים אחרים להגיד פה אבל הם יצטרכו לחכות לפוסט נפרד. הפוסט הזה מוקדש לג'אק, הילד הג'ינג'י שפגשתי לראשונה כשהיה בן שנתיים ועדיין לא ידע לבטא נכון את השם של עצמו, וקרא לעצמו גאק :)
הם גרים רחוק (בוויילס) כך שלא יצא לנו לראות אותם הרבה, אבל מפעם לפעם הם באו לבקר את ההורים ואז נפגשנו אתם. אחד הביקורים היה באוגוסט 2010, וג'אק (שהיה אז בן שבע) שיחק כדורגל בחצר עם בעלי, כשאני בצד עושה כאילו אני צלם ספורט :) אלה היו ימי טרום-סרטן, ולא ידענו כמה יקרים יהיו לנו הזכרונות האלה. בקיץ 2011 התחיל הסיפור, עם טיפולים בבית חולים, עם נסיעה לארה"ב למקום שבו יש טיפול מיוחד שהיה נחוץ לו (כי הסרטן היה מאד קרוב למוח, וטיפול רגיל עלול היה להזיק למוח שלו), עם אופטימיות בקיץ 2012 כשחשבו שזהו, זה עבר…
זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את ג'אק – הם באו לבקר את ההורים באוגוסט 2012, נפגשנו בפאב נחמד ובילינו אחה"צ נעים עם המשפחה בחצר של הפאב. (חצר ענקית, עם המון מקום לילדים להתרוצץ ולשחק. לא כמו פאבים עירוניים – ההורים של בעלי גרים מחוץ לעיר וזה עולם אחר לגמרי, עם המון מרחב.) ג'אק היה מלא שמחת חיים, ואני שמחה שיש לי את הזכרון הזה, וגם תמונות שצילמתי.
מתישהו השנה קיבלנו את החדשות העצובות: הסרטן חזר. לא סתם חזר, אלא הרבה יותר אגרסיבי הפעם. שוב טיפולים, אבל הפעם זה לא עזר. מתישהו שמענו שהסרטן מתפשט לאזורים אחרים, כולל עמוד השידרה. מתישהו גיסתי התחילה לדבר על זה שג'אק הולך למות. מתישהו הם החליטו להפסיק טיפולים ולהביא אותו הביתה, כי הוא כבר סבל מספיק. אחרי כמה שבועות בבית, הגיע הסוף.
בעלי נסע לוויילס להלוויה, וחזר עם סיפורים על הלוויה נפלאה, מרוממת נפש. גיסתי ביקשה שלא ילבשו שחור, כי היא בטוחה שג'אק בגן עדן ושזה מקום צבעוני וכיפי. היו שם המון אנשים. מסתבר שג'אק הרשים אנשים בהתמודדות שלו עם הסרטן, ומישהו אמר: ג'אק ניצח את הסרטן – לא במובן שאנשים בדרך כלל מתכוונים אלא שהוא לא נתן למחלה לדכא אותו, להפוך אותו לאדם מריר. אפילו כשהיה ברור שהוא הולך למות, הוא המשיך להיות אותו ילד חצוף ושובב – וגם מלא אמפתיה.
עדיין בוכה כל פעם שאני חושבת עליו. עדיין מתקשה לעכל שזה קרה.
מירב מקלפת תפוזים 
כל כך עצוב שזה בלתי נתפס. על זה נאמר: שלא נדע.
יהי זכרו ברוך
אהבתיאהבתי
תודה.
אהבתיאהבתי
כל מוות של קרוב אהוב צורב בנשמה. כשמדובר בילד שבעצם עוד לא הספיק לחיות זה קשה אפילו יותר כי כמעט בלתי אפשרי למצוא במה להתנחם.
יהי זכרו ברוך
אהבתיאהבתי
תודה, באמת קשה, אבל אני מאמינה שהוא במקום הרבה יותר טוב עכשיו.
אהבתיאהבתי