דברים שקורים לי כשאני טסה

לא, לא טסתי לשום מקום לאחרונה. סתם נזכרתי כשקראתי על חוויותיו של אמיר אהרוני בשדה התעופה.

אחד הדברים שמעצבנים אותי בטיסות לארץ: דיילות/ים ואנשי אבטחה וכו' שמשום מה פונים אליי באנגלית. למה? לא יודעת. אולי יש משהו בשפת הגוף שלי שמשדר להם שאני לא ישראלית? אף פעם לא שאלתי אותם למה, רק התחלתי לפתח הרגלים כדי להילחם בזה: להראות את הדרכון הכחול כשאני עומדת בתור בשדה התעופה; להוציא חומר קריאה בעברית כשאני מתיישבת במטוס; לענות בעברית ובקול רם כשמציעים לי סמטינג טו דרינק.

כן, בקול רם. מנסיוני, לדבר עברית זה לא מספיק. בביקור הראשון שלי בארץ אחרי שש שנים באנגליה, אחרי הנחיתה בנתב"ג חיפשתי מונית להרצליה. מישהו הדריך אותי למקום שבו יש תור למוניות. הגעתי וראיתי תור ארוך מאד, אז רציתי לוודא שזה התור הנכון. פניתי לאיש שעמד בסוף התור ושאלתי אותו בעברית אם זה התור למוניות להרצליה, והוא ענה לי באנגלית. אנגלית במבטא ישראלי, כך שזה לא שהוא דובר אנגלית בעצמו – הוא הניח, משום מה, שאני דוברת אנגלית. במפגש עם החבר'ה אחר כך, סיפרתי להם ושאלתי: יש לי מבטא בריטי כשאני מדברת עברית?

לא, ענה לי אחד מחבריי, יש לך מבטא מנומס.

מוסר השכל: אם אני רוצה שיזהו אותי כישראלית, לא מספיק שאדבר עברית, אני צריכה להישמע כמו ישראלית – וזה הרבה יותר קל בסוף הביקור מאשר בתחילתו. אחרי שבוע שבועיים בארץ, זה כבר בא לי טבעי… כל מה שנחוץ זה ביקור בסופר ביום חמישי בערב :)

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “דברים שקורים לי כשאני טסה

  1. מוזר לי לקרוא מה שאת כותבת וגם מעורר מחשבה. קרה לי לא פעם ששאלו אותי מאיפה המבטא שלי, משהו שאני בכלל לא מרגישה או שומעת בעצמי והוא כנראה שריד לשנה בה חייתי בארה"ב בין גיל שלוש וחצי לארבע וחצי, אבל לא זכור לי שחשבו בארץ שאני לא ישראלית. בחו"ל נוטים לחשוב שאני איטלקיה אבל זה לא לענייננו כאן. ואני מרגישה שאני מנומסת כמעט תמיד, בטח בשיחה עם אנשים זרים. אז אולי אצלך אלה לא רק צורת דיבור או מבטא אלא משהו יותר רחב כמו שפת גוף ומאפיינים לאו דווקא מילוליים של ההתייחסות שלך לזולת. אבל קשה לי לקבוע האם או מה דרך המסך…

    שיהיה לך ערב נפלא

    אהבתי

    • כן, אני בטוחה שהתייחסות לזולת זה אחד הגורמים. כשהייתי חדשה באנגליה, נאלצתי ללמוד איך להתנהג – והתרגלתי. יש כאן נטייה להתחשב באחרים הרבה יותר מאשר בארץ. וגם לחייך אל אנשים – הרבה יותר נורמלי כאן לחייך כשאת מדברת עם אדם זר, או סתם כשאת עוברת על פני מישהו ברחוב. כשאני רוצה לעשות רושם ישראלי, אני צריכה להפוך את הפנים שלי לקשוחים יותר.

      אהבתי

    • כן, זה חלק גדול מהעניין – יש גאווה כזאת שאנחנו לא צבועים כמו ההם באירופה, אנחנו מדברים דוגרי… ואני ממש לא בעד צביעות, אבל יש דרך ביניים, יש דרך להיות כנים בלי להיות גסי רוח, והתחשבות בזולת זה לא אומר צביעות.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s