דברים שקורים לי כשאני טסה

לא, לא טסתי לשום מקום לאחרונה. סתם נזכרתי כשקראתי על חוויותיו של אמיר אהרוני בשדה התעופה.

אחד הדברים שמעצבנים אותי בטיסות לארץ: דיילות/ים ואנשי אבטחה וכו' שמשום מה פונים אליי באנגלית. למה? לא יודעת. אולי יש משהו בשפת הגוף שלי שמשדר להם שאני לא ישראלית? אף פעם לא שאלתי אותם למה, רק התחלתי לפתח הרגלים כדי להילחם בזה: להראות את הדרכון הכחול כשאני עומדת בתור בשדה התעופה; להוציא חומר קריאה בעברית כשאני מתיישבת במטוס; לענות בעברית ובקול רם כשמציעים לי סמטינג טו דרינק.

כן, בקול רם. מנסיוני, לדבר עברית זה לא מספיק. בביקור הראשון שלי בארץ אחרי שש שנים באנגליה, אחרי הנחיתה בנתב"ג חיפשתי מונית להרצליה. מישהו הדריך אותי למקום שבו יש תור למוניות. הגעתי וראיתי תור ארוך מאד, אז רציתי לוודא שזה התור הנכון. פניתי לאיש שעמד בסוף התור ושאלתי אותו בעברית אם זה התור למוניות להרצליה, והוא ענה לי באנגלית. אנגלית במבטא ישראלי, כך שזה לא שהוא דובר אנגלית בעצמו – הוא הניח, משום מה, שאני דוברת אנגלית. במפגש עם החבר'ה אחר כך, סיפרתי להם ושאלתי: יש לי מבטא בריטי כשאני מדברת עברית?

לא, ענה לי אחד מחבריי, יש לך מבטא מנומס.

מוסר השכל: אם אני רוצה שיזהו אותי כישראלית, לא מספיק שאדבר עברית, אני צריכה להישמע כמו ישראלית – וזה הרבה יותר קל בסוף הביקור מאשר בתחילתו. אחרי שבוע שבועיים בארץ, זה כבר בא לי טבעי… כל מה שנחוץ זה ביקור בסופר ביום חמישי בערב :)