המחשב *לא* מת, יחי המחשב החדש

אז לפני שבועיים סוף סוף עשיתי את מה שאני דוחה מזה שנים, וקניתי לפטופ חדש. הישן (שנתתי לו את השם פטריק כי חיפשתי משהו שיתחיל באות P, על שם היצרן Packard Bell) התחיל כבר מזמן להראות סימני הזדקנות, מה שממש לא מפתיע בהתחשב בזה שהיה לו רק גיגה זכרון. (כשקניתי אותו, ב-2007, הוא בא עם חצי גיגה ומהר מאד התחיל להראות סימני חוסר שביעות רצון. הוספתי לו זכרון אחרי זמן קצר, כשקראתי איפשהו שלהריץ ויסטה עם פחות מגיגה זה לא סביר. מה שהעלה את השאלה במוחי: אם ככה, למה המנוולים האלה, שמתחזים לחנות שמתמחה במחשבים, מכרו לי אותו עם חצי גיגה ועם ויסטה?)

אחרי שהגדלתי לו זכרון, פטריק בהחלט התנהג הרבה יותר טוב. (הגדלתי לו למקסימום שהוא יכול.) היו לנו כמה שנים טובות ביחד, אבל לאט לאט המצב התדרדר – לפטופים מסתבר לא בנויים לחיים ארוכים, חוץ מזה שתוכנות מתקדמות דורשות יותר זכרון, והשימוש שלי במחשב השתנה עם הזמן – כשקניתי את פטריק זה היה בשביל אימייל, עיבוד תמלילים, וקצת אינטרנט פה ושם. בינתיים גיליתי לא רק את נפלאות הבלוגיזציה והמדיה החברתית, אלא גם את נפלאות הצילום, ולא רק צילום אלא גם עריכת תמונות. מסתבר שזה צורך הרבה זכרון, ולא פלא שפטריק התקשה לעמוד בדרישותיי. מסכן – לפטופ בן שבע עם גיגה זכרון… מה כבר אפשר לצפות ממנו…

כפי שחדי העין ביניכם יכולים לראות, השתמשתי בו די הרבה… (אבל זה בסדר, אני מקלידה עיוור אז לא הפריע לי שחלק מהאותיות נמחקו.) (כן, אני מקלידה עיוור גם בעברית וגם באנגלית – לכן גם לא היתה לי בעיה עם מקלדת בלי האלף בית העברי.)

אז זהו, לפני שבועיים הבאתי הביתה את ארתור, לפטופ חדש עם מעבד חזק ועם 8 גיגה זכרון, וההבדל בביצועים שלו מדהים. (קראתי לו ארתור כי שוב חיפשתי שם שמתחיל באות הראשונה של היצרן – הפעם ASUS – והחלטתי לקרוא לו על שם ארתור דנט. כמובן. רגע, זה לא ברור?)

אבל אחרי כל השנים האלה, נראה לי שלפטריק מגיע פוסט פרידה – לכן בחרתי להציג תמונה שלו ולא של ארתור. כי פטריק הוא לא סתם הלפטופ הישן שלי – פטריק הוא זה שאתו התחלתי את דרכי כבלוגרית, ובלעדיו מי יודע אם זה היה קורה בכלל. עד שקניתי את פטריק, הייתי על חיבור אינטרנט שהצריך חיוג, ומי שזוכר את אלה יודע שגלישה באינטרנט היתה תהליך איטי ומייגע – לא כל כך גלישה כמו זחילה. והמחיר לדקה הוסיף לסיבות למה לא ביקרתי הרבה באינטרנט. גם לשלם עבור כל דקה, וגם לדעת שכל נסיון לפתוח דף באיזשהו אתר אומר: לכי תעשי לך קפה ותחזרי – זה ממש לא הלהיב אותי…

אבל כשנאלצתי לקנות לפטופ חדש (כי הקודם נגנב) הסתבר ש… אופס, החדש לא יודע להתחבר עם חייגן, הוא יודע לדבר רק עם ברודבנד… וכך מצאתי את עצמי פתאום במצב שלהעלות דף באינטרנט לא לקח שמונים שנה, ועם תשלום חודשי שמכסה כמה דקות שאני רוצה! ובדיוק לפני שכל זה קרה קיבלתי אימייל מידיד שלי שהזמין אותי להצטרף לאיזו רשת חברתית – טוב, לא היה לי מושג מה זה אומר, אבל עכשיו שהיה לי חיבור אינטרנט מהיר, יכולתי לבדוק מה הסיפור, להסתובב שם קצת ולמצוא את רגליי, ולהגיע לרגע שבו קלטתי: יו, יש לי פה מקום באינטרנט שנותנים לי בחינם, שבו אני יכולה לכתוב מה שאני רוצה ואנשים בכל רחבי העולם יוכלו לקרוא! אחלה!

כי תמיד הייתי בעניין של כתיבה – אם זה שירה, או פרוזה, או מה שהייתי קוראת לו הגיגים. העניין עם ההגיגים היה שלא היה לי מה לעשות אתם, ומה הטעם סתם לכתוב את דעתי על דף נייר ולהשאיר אותו בערימה שאף אחד לא רואה? נראה לי שעולם הבלוגים נולד בשביל אנשים כמוני!

אז תודה לך, פטריק, על תרומתך לחיי כבלוגרית. סלח לי שאני נפרדת ממך, ותודה שליווית אותי דרך כל הבלוגים, ושאפילו התאמצת ואיפשרת לי לערוך תמונות בכמה שנים האחרונות. היה שלום – אופס, לא, אתה לא שלום, אתה פטריק, סליחה.

וחג שמח לכולם.