היום יומולדת (ארתור בן חודש!)

ברשומה קודמת סיפרתי לכם על ארתור, המחשב החדש שלי, אבל שם התמקדתי באמירת שלום לפטריק, המחשב הישן. היום אני חוגגת את יום הולדתו של ארתור, הלפטופ החדש, ששרד חודש שלם של חיים אתי בלי שאזרוק אותו דרך החלון, אפילו שבכמה ימים הראשונים הוא שיגע אותי :-)

מסכן, זו לא אשמתו. הוא מחשב מצויין, באמת, ואני מאד מאד מאד שמחה שקניתי אותו. פשוט לקח לי זמן ללמוד איך משתמשים בו. לא רק שזו מערכת הפעלה כל כך כל כך כל כך שונה – המעבר מ-ויסטה לווינדוז 8.1 הוא מעבר סופר דרסטי! – אלא שהטאצ'פד מתנהג אחרת לגמרי (יש לזה מילה בעברית?) ולא היה לי מושג מה קורה שם. הרגשתי כאילו הביאו לי אוטו חדש, יפה ומבריק ומצוחצח, שאמור לרוץ הרבה יותר טוב מהטרנטה שלי, אבל כשאני מתיישבת במושב הנהג אני מוצאת שבמקום מוט הילוכים יש כל מיני כפתורים עם תמונות שלא אומרות כלום, וכשאני מזיזה את ההגה האוטו קופץ הצידה, למעלה, למטה, איך שמתחשק לו…

זה פשוט כי יש איזורים שונים בטאצ'פד ונגיעה בקצה ממלאת תפקיד שונה מנגיעה באמצע, נגיעה בפינה מסויימת אומרת למחשב משהו שלא התכוונתי בכלל, שלא לדבר על נגיעה בשתי אצבעות בו זמנית – את זה הצלחתי בינתיים למצוא איפה מבטלים, אז הוא כבר לא חושב כל רגע שהתכוונתי להגדיל או להקטין :)

עכשיו שהסתגלתי אליו, אני מאד נהנית מארתור וקשה לי להאמין שהצלחתי לחיות כל כך הרבה זמן עם לפטופ כל כך איטי, שנטה להיתקע אם ביקשתי ממנו, למשל, לפתוח את סקייפ כשגם כרום והאימייל פתוחים… שלא לדבר על פתיחת כרום ופיירפוקס במקביל, שזה מה שעשיתי עכשיו כשרציתי לקפוץ לבלוג שלי כאן – אני משתמשת בפיירפוקס למטרת הבלוג הזה, כדי שלא אצטרך לצאת ולהיכנס שוב ושוב, כי יש לי שתי זהויות בוורדפרס, אחת באנגלית ואחת בעברית. אז בכרום אני מחוברת עם היוזר האנגלי, ובפיירפוקס עם היוזר העברי. עם המחשב הישן, זה אמר כל פעם לסגור את כרום ולפתוח את פיירפוקס, ולחכות שמונים שנה שייפתח… עם ארתור אני יכולה להחזיק את שניהם פתוחים כל היום, בכיף, לקפוץ בקלות לרגע רק כדי לענות למישהו שהגיב, כי עם שמונה גיגה זכרון זו לא בעייה בשבילו.

חוץ מזה, הבונוס הנפלא שממש לא חיפשתי, הוא שאת ארתור אפשר גם לקפל ולהשתמש בו כמו טאבלט. כבר המון זמן חשבתי שיהיה נחמד יום אחד לקנות טאבלט או סמרטפון, כדי שאוכל להשתמש באינטרנט בניחותא בלי להיות ישובה ליד השולחן. (לפטריק לא היה אפילו ווייפיי, שלא לדבר על זה שהבטריה שלו היתה ישנה מאד…) כשחיפשתי לפטופ חדש, הקריטריונים שבחנתי היו הקריטריונים החשובים יותר, כמו זכרון, סוג מעבד, מחיר – אבל להפתעתי מצאתי דווקא מחשב שענה על שלושת הדרישות האלה והוא גם מחשב מתקפל, שאפשר להשתמש בו בשלושה מצבים שונים: או מצב לפטופ נורמלי; או במצב שאתם רואים בתמונה, כשהמקלדת הפוכה ומשמשת כבסיס והמסך ניצב; או כשהוא מקופל לגמרי, כך שהוא נראה כמו טאבלט. והמחשב יודע אוטומטית לנטרל את המקלדת והטאצ'פד כשמקפלים אותו, למקרה שלוחצים על משהו בלי כוונה.

השילוב של יכולת הקיפול פלוס ווייפיי פלוס בטריה חזקה אומר שעכשיו אני יכולה לשבת בכיף על הספה או הכורסא ולקשקש עם אנשים בגוגל פלוס, לקרוא בלוגים, וכו'. הגב שלי מאד מאד שמח – הוא לא אהב את הקטע הזה של ישיבה ליד השולחן במשך שעות על גבי שעות.

ולעריכת תמונות הוא כל כך כל כך כל כך הרבה יותר טוב! שוב, כי יש לו יותר זכרון ומעבד מתקדם יותר, הכל הולך הרבה יותר בקלות, ויש דברים שניסיתי להשתמש בהם עם המחשב הקודם והוא פשוט נתקע וסירב.

חוץ מזה יש כל מיני דברים קטנים שסוף סוף אני לא מפגרת בהם אחרי כל העולם – סוף סוף יש לי מצלמה במחשב! וגם קורא כרטיסי זכרון, שפעם אחרונה שאמרתי למישהו שלמחשב שלי אין כזה הוא הסתכל עלי בפרצוף תמה, כאילו: איפה את חיה?

וחוץ מזה, בזכות ארתור אני לומדת להשתמש במסך מגע, שזה דווקא כיף – ממש לא רציתי, אני מודה שהתגובה הראשונית שלי היתה גועל ודחייה, אבל באיזשהו שלב קלטתי שנו, באמת, אני משתמשת במערכת הפעלה שנבנתה לזה, ו… נו, באמת, מירב, תנסי… אז ניסיתי. ובהתחלה הרגשתי מאד מוזר, אבל מהר מאד התרגלתי! ואפילו המקלדת על המסך עובדת טוב – אם אני משתמשת בו במצב מקופל אז מן הסתם זה מה שיש, ושוב מצאתי להפתעתי שדווקא קל לי להתרגל לזה. (אני מניחה שלאנשים שיש להם סמרטפון לא תהיה בעיית הסתגלות בכלל, אבל אני עדיין עם נייד טיפש.)

ולסיום, הנה תמונה של ארתור מהיום הראשון שלו כאן, כשהושבתי אותו בפינה קרוב לשטקר פנוי כדי לטעון את הבטריה שלו בזמן שעסקתי בכל העניינים הראשוניים שצריך לטפל בהם עם מחשב חדש. סליחה על הבלגן, זה ככה תמיד אצלי :-)