אולי אני צריכה להפסיק לקלף תפוזים?

הרהורים על רווח והפסד, ועל מרשמלוס

כתבתי כבר על המטאפורה שמאחורי שם הבלוג שלי – בקצרה: ישוע הוא התפוז, וכשאני מספרת לכם על ההבדל שהוא עושה בחיי, זה כמו לקלף תפוז ולתת לאנשים להריח את הניחוח הנפלא, כדי שהם ירצו לטעום ואז יגלו בעצמם כמה נפלא התפוז הזה. אבל מצד שני…

שוב ושוב אני נתקלת באנשים שאומרים לי שזה לא משנה אם מה שאני מאמינה זו אמת או לא, העיקר שזה עושה לי טוב על הנשמה, שזה מביא לי איזשהו רווח בעולם הזה כך שזה לא משנה אם מה שאני מאמינה על העולם הבא זה באמת או שזה סתם איזה סיפור שמישהו מצץ מהאצבע.

אז אולי במקום לספר לכם כמה שזה נפלא לחיות כמאמינה בישוע, עדיף שאספר לכם כמה זה קשה? כדי שתבינו שהאמונה הזאת היא לא אופציה סבירה אם זה לא אמת, שהמחיר שנדרש מהמאמין בישוע הוא מחיר משתלם אך ורק אם ההבטחות שאנחנו מאמינים בהן הן נכונות. כמו בניסוי המרשמלוס המפורסם, שם הילדים נדרשו להאמין להבטחה שאם הם יתאפקו ולא יאכלו את המרשמלו אז האדם שהשאיר אותם בחדר באמת יחזור ויתן להם עוד מרשמלו – כך אני נדרשת שוב ושוב, כל פעם שעומד בפניי פיתוי, לבחור לוותר על משהו מתוך שאני מאמינה בהבטחה לגבי העתיד הבלתי נראה לעין.

והקרבן הנדרש הוא בדרך כלל הרבה יותר משמעותי ממרשמלו.

הקרבן הנדרש יכול להיות, למשל, כספי – כשאתה מוותר על הזדמנות להרוויח כסף מפני שהדרך לעשות זאת נוגדת את דרכו של אלוהים, כפי שקרה לי למשל כשהציעו לי עבודה שהיתה כרוכה בעבירה על החוק ובאי-יושר. זאת היתה החלטה קשה במיוחד, מפני שהייתי במצב כספי מאד קשה והייתי מאד זקוקה לכסף, אבל ויתרתי על ההזדמנות הזאת כי אני אוהבת את אלוהים יותר מאשר את הנוחות החומרית, אפילו כשמדובר בנוחות חומרית ברמה בסיסית לגמרי – כמו כשפוטרתי ממקום עבודה שבא עם מגורים, ולא ידעתי איך אמצא גם עבודה וגם מקום לגור בו כשאין לי חסכונות, וכדי לשכור דירה צריך להראות שיש לך מאיפה לשלם שכר דירה, ומצד שני מעסיקים פוטנציאליים רוצים לדעת שיש לך איפה לגור… וחברה המליצה לי לשקר למעסיקים הפוטנציאליים, לשים כתובת של חברים על קורות חיים כי "אין ברירה", אחרת אהפוך להומלס – אבל ידעתי שאלוהים דורש ממני יושר, ולמרות שזה היה מאד מאד מאד מפחיד (כי להפוך להומלס בלונדון זה לא בדיוק משהו שהשתוקקתי לו) בחרתי בדרך של אלוהים. וכן, אלוהים ברוב חסדו סיפק לי עבודה ומקום לגור בו – וזה מסוג הדברים שהייתי מספרת לכם תחת הכותרת "קילוף תפוזים" כי זה נפלא כשאלוהים עושה דברים כאלה – אבל גם אם הוא לא היה מספק לי מקום מגורים ופרנסה, זה עדיין היה שווה בעיניי, כי מה שקורה לי בעולם הזה זה לא הכל, יש לי הבטחות ממנו לעולם הבא.

המחיר יכול להיות אובדן של חברים או משפחה – אני מכירה יהודי כאן באנגליה שהמשפחה שלו נידתה אותו כשהוא הפך למאמין בישוע, וזה סיכון שיהודים רבים לאורך השנים לקחו על עצמם.

המחיר יכול להיות שאנשים ילעגו לך, או יתנהגו אליך בגסות רוח – כמו הרבנית הרפורמית בלונדון שכשהצגתי את עצמי בפניה כיהודיה שמאמינה בישוע היא פשוט הסתכלה דרכי כאילו לא הייתי שם ופנתה לדבר עם מישהו אחר.

המחיר יכול להיות החיים שלך – כמו במקרה של רבים מתלמידיו של ישוע שנרצחו ע"י הרומים זמן קצר אחרי שהוא נצלב, וכמו במקרה של מאמינים רבים בארצות מסויימות כיום. (דאע"ש, מישהו?) אנשים שבוחרים להישאר נאמנים לישוע אפילו במחיר הזה – זה לא בגלל רווחים בעולם הזה, זה בגלל ההבטחה לעתיד הבלתי נראה לעין. ואם הם טועים – אם ההבטחה ההיא היא לא אמת – אז הם מבזבזים את החיים שלהם. (ואם האתאיסטים צודקים ואין חיים אחרי המוות, אז החיים האלה זה כל מה שיש לנו, מה שהופך את זה לבזבוז אדיר.)

ואם אתם חושבים שמוות זה לא כזה נורא – מה עם המאמינים שעוברים עינויים ולמרות זאת נשארים נאמנים לישוע? בצפון קוריאה כיום, בסין בימינו, בבריה"מ בזמנו, מאמינים בישוע שהשלטונות רצו/רוצים "לשכנע" אותם להפוך לקומוניסטים אתאיסטים טובים, ולמרות עינויים ויסורי תופת בוחרים להישאר נאמנים לישוע, למה? בגלל איזשהו רווח בחיים האלה, בעולם הזה? איזה רווח?

הרווח היחיד בעולם הזה שהופך את זה לשווה הוא הבטחון במה שהובטח לנו לעתיד, הידיעה שמחכה לנו משהו טוב יותר, כל כך טוב שזה שווה את כל הקרבנות. ואם זו לא אמת, אז רבים מאתנו מבזבזים את החיים היחידים שיש לנו על שטויות, על סיפור דמיוני.

אז אל תספרו לי שזה לא משנה אם מה שאני מאמינה זו אמת או לא – אני שמתי על שולחן ההימורים את כל מה שיש לי, ואם זה לא אמת אז זה הימור מטורף. אתם חופשיים להגיד שלדעתכם אני טועה – ובזה אנחנו יכולים לדון – אבל אל תגידו לי שזה לא חשוב אם אני טועה או לא. אם אני צודקת, אז אתם מסתכנים בגיהנום אחרי מותכם; אם אני טועה, אז כל הקרבנות שהקרבתי, כל הדברים שוויתרתי עליהם בשביל ישוע, כל הסיכונים שהסתכנתי בהם בגלל האמונה בו, וכל הקרבנות והוויתורים והסיכונים שעדיין עתידים לבוא בחיי, כולם בזבוז אחד גדול. ישוע דורש ממני חיים של הקרבה עצמית, חיים של ויתור על הרצונות האנוכיים שלי לטובת הזולת – הוא דורש חיים של "ואהבת לרעך כמוך". האמונה בישוע באה עם מחיר כבד – וזו עיסקה טובה אך ורק אם חיי הנצח שהוא הבטיח לי הם על באמת.

בברית החדשה (אל העברים י"א1) כתוב ש"האמונה היא בטחון" – "בטחון בממשות הדברים המקווים", כלומר בטחון שהדברים שאנחנו מקווים להם הם ממשיים, הם על באמת, הם לא סתם משהו שמישהו סיפר לנו. בהמשך אותו פרק (פס'6) כתוב: "ובלי אמונה אי אפשר להיות רצוי לאלוהים, כי כל הקרב אל אלוהים צריך להאמין שהוא קיים והוא נותן גמול לדורשיו."

ישוע אמר: "אני הדרך והאמת והחיים." (יוחנן י"ד6)

אם ישוע הוא לא האמת, אז מה שאני מאמינה זה בלוף אחד גדול, ומאחר ואני מקדישה את כל חיי לישוע, אם הוא לא האמת אז יצאתי פראיירית בגדול, כי כל הדברים שוויתרתי עליהם בשבילו הם דברים שיכולתי ליהנות מהם והפסדתי.

אתם מוזמנים לנסות להוכיח שאני טועה. היו כבר אנשים שניסו, ולהפתעתם גילו שזו אמת דווקא… (יש ספר באנגלית בשם Who Moved the Stone שהוא תוצאה של מקרה כזה, כמו גם הספר Evidence That Demands a Verdict מאת ג'וש מקדואל – אני לא יודעת אם הספרים האלה תורגמו לעברית; ספר שאני יודעת שכן תורגם לעברית הוא הספר הביוגרפי של סטאן טלצ'ין, "בגידה" – יהודי אמריקאי שהבת שלו הפכה למאמינה בישוע והוא ניסה להוכיח לה שהיא טועה.) (בקיצור: אם אתם רוצים לנסות להוכיח שזה בלוף, בהצלחה עם זה… אבל נסו, למה לא. זה נראה לי הרבה יותר בריא מאשר התעלמות מהנושא כאילו זו לא השאלה ההכי חשובה בעולם.)

נ.ב. לכל מי שקורא את זה וחושב להגיד לי "איש באמונתו יחיה" – קודם כל, כתוב שם לא "איש" אלא "צדיק"; וחוצמזה יש לפסוק הזה הקשר, ובבקשה אל תצטטו לי אותו בלי לקרוא ולחשוב על מה מדובר במקור. תודה. (באמת אולי יום אחד אכתוב על זה.)

 

מודעות פרסומת

11 מחשבות על “אולי אני צריכה להפסיק לקלף תפוזים?

  1. אני אנסה לסכם בקיצור כמה דברים שחשבתי עליהם בזמן הקריאה:

    ראשית, אני בדרך כלל מגדירה את עצמי כקטנת אמונה – כלומר, כספקנית. לא לועגת לכלום, אבל לא משוכנעת בכלום. על פניו נראה לקטני האמונה שמי שמאמין (וכרגע לא חשוב במה) הוא מאושר, כי הוא בטוח. אבל משיחות עם אנשים דתיים, וגם מקריאת הפוסט הזה, נדמה לי שאני מסיקה שהביטחון הזה הוא לא מובן מאליו ולא תמיד מרגישים בו, אפילו לא אנשים דתיים מאוד. לפעמים צריך להשקיע עבודה פנימית קשה מאוד כדי להגיע אליו.

    שנית – נראה לי שאת ההבטחות לגמול או עונש בעולם הבא אפשר להבין גם באופן סימבולי. כלומר, זה לא מוכרח להיות בדיוק ככתוב, ומצד שני זה לא בהכרח מרוקן את האמונה הדתית מתוכן.

    ושלישית, נראה לי שבכל הקשור לאמונה, דתית ואחרת – בשלב כלשהו מסתבר שהאמת האבסולוטית (אם בכלל יש כזו) לא באמת משנה: משנה איך הפרט רואה אותה, וזה יכול להיות מאוד משמעותי בשבילו, בשביל אושרו ובשביל אמונתו.

    אהבתי

    • לנקודה הראשונה שלך: כן, אני מבינה שמי שמסתכל מבחוץ יכול לחשוב שזה קל. אבל כולנו חווים ספקות, זמנים שבהם אנחנו לא מרגישים בטחון, זמנים שבהם התחושה היא שאלוהים רחוק, זמנים קשים שבהם מרגישים כאילו אלוהים נעלם – כמו שרואים בתהילים. לפעמים כל מה שנשאר להיאחז בו הוא הזכרון של מה שראית את אלוהים עושה, הזכרון של מה שהוא הבטיח, הזכרון של איך שכן הרגשת בטוח, ואנשים אחרים מסביבך שמחזקים אותך באמונה.

      הנקודה השניה לא ממש מובנת לי. לא ברור לי למה כוונתך.

      הנקודה השלישית: כן ולא. בשביל האושר שלי עכשיו אולי, במידה מסויימת – אבל בסופו של דבר כשאמות, מאד מאד ישנה אם ישוע הוא באמת הדרך לגן העדן או לא. אם אני טועה, ולמשל המוסלמים צודקים, אז אני אהיה מאד בצרות. (אבל זה בסדר, הם לא צודקים…)

      אהבתי

      • נראה לי שהנקודה השלישית והשנייה קשורות זו בזו.
        אני לא מבינה כלום בתיאולוגיה, אבל יודעת שגם אנשים מאמינים מפרשים דברים באופנים שונים. למשל, ביהדות לא כולם מאמינים שמתושלח חי מאות שנים ושהעולם נברא לפני פחות מששת אלפים שנה. מאמינים בחשיבות של הערכים שהדת מבקשת להטמיע, מאמינים פחות בסיפור שדרכו היא מעבירה את מסריה. נדמה לי שישעיהו ליבוביץ, למשל, התבונן בדברים מסוימים באופן הזה (אני מקווה שאני לא מבלבלת כאן בינו לבין מישהו אחר).

        אפשר להתבונן כך גם בעניין של חיי העולם הבא. זה פתוח לפרשנות. אני לא מנסה להגיד לך מה לחשוב – אני רק אומרת שגם אנשים דתיים ומאמינים עשויים להתבונן בעניין הזה בדרכים שונות.

        וזה מחזיר אותי, כתמיד, אל הספר "חלף עם הרוח", שהוא בעיניי הרבה יותר מרומן קליל. יש שם באיזה מקום דיאלוג מצוין בין סקרלט או'הארא לבין רט באטלר. לאחר מות בעלה השני – במידה מסוימת באשמתה – מצפונה מייסר אותה, והיא אומרת לבאטלר שהיא פוחדת שהיא תמות ותלך לגיהינום. באטלר משיב לה, ואולי אין בכלל גיהינום? ואולי הגיהינום הוא מה שאנו עושים לעצמנו כאן, על פני האדמה?

        אז נכון, זה רק רומן, וזו בסך הכול שיחה משעשעת. אבל מה שבאטלר עשה הוא זה: הוא העביר את ההירהורים על הגיהינום לרמה הסימבולית. הוא לא כפר לגמרי בקיומו – הוא רק הציע דרך אחרת להתבונן בו. והדרך הזאת מדברת אליי מאוד.

        אהבתי

      • אה כן, אני רואה עכשיו על מה את מדברת – זו גישה מאד רווחת, ולדעתי מאד מאד מאד מסוכנת. ואנסה להסביר למה:

        הרבה יותר נעים וכיף להאמין בגירסה הזאת, זה הרבה יותר נוח, כי זה לא דורש מאתנו כלום, אנחנו יכולים להמשיך לחיות כפי שנראה לנו ולא לדאוג על מה שיקרה לנו אחרי המוות. הרבה יותר כיף ונוח לחיות ככה. אבל ישוע מת על הצלב כדי להציל אותנו מהגיהנום – זה עד כדי כך רציני! אם הגיהנום היה סתם משהו סימבולי, בן האלוהים לא היה בוחר לעבור מוות ביסורים כדי להציל אותנו. הוא אלוהים – הוא יודע הכל. והוא זה שהסתובב ודיבר על אש הגיהנום שוב ושוב והזהיר אנשים, ושהיה מוכן למות כדי שכל מי שמאמין בו יוכל להיוושע.

        שוב אני חוזרת למה שדיברתי עליו קודם: האמונה היא לא רק לעכשיו – כמו ביטוח חיים, את ההבטחה של ישוע אני אפרע רק אחרי המוות. וכמו ביטוח חיים – אם מכרו לך לוקשים, אז כשיגיע הזמן לפרעון יהיה מאוחר מדי לעשות משהו בעניין.

        השטן כבר מזמן גן העדן עוסק במכירת לוקשים לבני אדם. הרעיון של "גיהנום זה רק סימבולי" הוא אחד הלוקשים שלו, והלוקשים שלו תמיד נשמעים טוב. אבל ישוע הוא האמת, והוא מת על הצלב כדי להציל אותנו ממשהו כל כך איום ונורא, שזה היה שווה בעיניו.

        שוב, כמו שאמרתי קודם: אם מישהו מאמין בבלוף, זה יכול לתת לו משהו באופן זמני אבל השאלה היא מה קורה אחר כך, כשמגיע המוות. אם אני מסתכלת על גשר ומאמינה שהגשר יציב, זה יתן לי את האומץ לשים שתי רגליים על הגשר ולצעוד עליו – אבל אם הגשר לא באמת יציב, האמונה הזאת לא במיוחד שימושית לטווח רחוק…

        אהבתי

  2. אני יודע שכתבתי לך שיש לך רווח מעצם האמונה גם היא מוטעית ואני עדיין חושב ככה.

    כל הדוגמאות שהבאת הן אכן כואבות אבל הן לא ייחודיות לאמונה בישוע או לכל אמונה דתית שהיא אלא יכולות להיות המחיר שכל אדם משלם על הדבקות בעקרונותיו:

    קרבן כספי – גם אני לא מסכים לעבודות שהן לא חוקיות או דורשות ממני לרמות אנשים. לא בגלל אמונה דתית אלא בגלל אמונה חילונית שאומרת שצריך להיות ישרים.
    לא כל מי שלא דתי הוא בהכרח פושע.

    אובדן של חברים או משפחה- אם הם לא מקבלים אותך בגלל אמונותיך זה מאוד עצוב. חברים כאלה את לא צריכה. משפחה זה יותר בעייתי.
    אבא שלי נולד למשפחה חרדית וחזר בשאלה. הוא איבד לא מעט חברים ובני משפחה בגלל זה. אמא שלי הסתכסכה מאוד עם אחיה היחיד וניתקה איתו קשר.

    לעג או גסות רוח: את זה אני מקבל לפעמים כי אני נגד גזענות או חושב שלא צריך לעבור לברלין (או עוד הרבה דברים)

    חיים: לא מעט אנשים נרצחו בישראל רק בגלל שהם יהודים. בעולם יותר. בעירק נרצחו יזידים בגלל אמונתם, התורכים רצחו את הארמנים, הקו-קלאס-קלן רצחו שחורים. כל ההיסטוריה מלאה רציחות על רקע דתי, לאומני, גזעני – בקיצור רצח של השונה. לא צריך להאמין בישוע בשביל זה. חלק מהרציחות נעשו לכאורה בשם ישוע.
    כנ"ל לגבי עינויים.

    אני חושב שכל אדם שיש לו ערכים כלשהם מקריב משהו הרבה או מעט – למענם.
    אבל הרווח שלו (או לפחות שלי) הוא היושרה, תחושת הסיפוק מזה שהוא עושה את "הדבר הנכון".

    אני מקווה שאת לא מקדישה את "כל חייך" לישוע. את הרי מקדישה חלק מהם לעצמך, לבעלך, למשפחה, לחברים, לבית…
    מה שבטוח הוא שאי אפשר להוכיח או להפריך אמונה. אפשר להוכיח שכח המשיכה קיים או איך מחלות מתפשטות – אי אפשר להוכיח את קיומו של אלוהים, ישוע, בודהה, גן עדן וגיהינום או חיים אחרי המוות.
    אני לא אנסה להוכיח שזה "בלוף" כי זה בלתי אפשרי. אבל גם ההיפך בלתי אפשרי – לא ניתן להוכיח שהאמונה שלך היא "האמיתית"

    Liked by 1 person

    • אכן, אנשים מקריבים למען הערכים שלהם, ולא ניסיתי אף לרגע לומר שזה יחודי למאמינים בישוע. רק שרמת ההקרבה שישוע דורש היא כזאת, שאם אין חיים אחרי המוות אז זה לא שווה. למען הסיפוק של "אני עושה את הדבר הנכון" יש גבול לקרבנות הסבירים לדעתי. למות בשביל זה? לעבור ענויים? לראות את המשפחה שלך נרצחת? לאבד את הבית ולהפוך עם ילדייך לפליטים? כשכל מה שעליך לעשות כדי להימנע מזה זה להגיד: בסדר, אני מפסיק להאמין בישוע? זה לא כאילו שדורשים ממך להרוג מישהו, רק להתכחש לישוע, אם מדובר למשל במאמינים בצפון קוריאה. הם אפילו לא נדרשים לקחת על עצמם דת אחרת.

      בעניין ההוכחות – אפשר, וכאמור יש שעשו זאת, לבחון ראיות היסטוריות ולהוכיח שישוע אכן מת וקם לתחייה ביום השלישי. אפשר, וכאמור יש שעשו זאת, להוכיח שהנבואות על המשיח בתנ"ך התקיימו בחייו של ישוע במידה כזאת שזה לא יכול להיות סתם צירוף מקרים. האמונה בישוע מבוססת על דברים שקרו, על איש שנולד וחי ופעל ואמר דברים, והיו עדים לכל זה. והיו עדים למותו, ועדים שראו אותו אחרי שקם לתחייה. חלק ניכר מהעדים האלה אחר כך נרצחו בגלל שלא הסכימו להפסיק לדבר על אמונתם באיש הזה – לא מתארת לעצמי מישהו עובר מוות בייסורים עבור סיפור שהוא מצץ מהאצבע. בקיצור: יש ראיות. הרבה ראיות. אתה יודע אנגלית – קרא את הספר Who Moved the Stone. האיש שכתב אותו היה בטוח שהוא יכול להוכיח שזה בלוף, ומצא שהראיות דווקא מצביעות על זה שכן, מה שכתוב בכתבי הקודש זה מה שקרה באמת.

      אהבתי

      • עד כמה שידוע לי את לא היית המצב של סכנת מוות או עינויים בגלל האמונה שלך… והאמת העצובה היא שאנשים סבלו מוות ועינויים בגלל כל אמונה שהיא – בתור יהודי כמובן שאני מכיר את כל סיפורי האינקוויזיציה, מסעות הצלב, הפרעות והשואה – אבל כמו שכתבתי קודם זה לא ייחודי ליהודים או למאמינים בישוע

        אהבתי

    • נ.ב. למה אני מתכוונת כשאני אומרת שאני מקדישה לישוע את כל חיי? שכל החיים שלי הם תחת מרותו – גם חיי הנישואין שלי, גם חברויות, הכל. נתתי דוגמאות של ויתור על פרנסה בגלל שסירבתי ללכת בדרך של אי יושר, אבל יש הרבה דברים שוויתרתי עליהם לא בגלל שהיה בהם איזשהו דופי אלא בגלל שישוע אמר לי: לא, זה לא מה שאני רוצה שתעשי. כל מה שאני עושה בחיים כפוף למרותו – כי הוא אלוהים שלי.

      יש דברים שאני יודעת על רצונו של ישוע כי זה כתוב בכתבי הקודש (כללי התנהגות כלליים, כמו למשל לסלוח לאנשים שפוגעים בי, להתפלל עבור אוייביי, לא לרצוח, לא לגנוב, וכו') אבל יש דברים שהוא אומר לי ספציפית, ואין שום תחום בחיי שבו אני לא מרשה לו להתערב – הוא האדון שלי. אם אני שוקלת לקחת על עצמי עבודה/עיסוק, אשאל אותו קודם. אם בא לי לצאת לטייל בחוץ בשמש והוא אומר "לא, אני רוצה שתכתבי רשומה בבלוג שלך" אז אני מוותרת על הטיול בחוץ בשמש (בידיעה שחורף ולא תהיה שמש אחר כך) ויושבת לכתוב את הרשומה. הוא הבוס שלי, המפקד שלי, האדון ששולט בכל חיי. "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" – זה אומר שכל חיי מוקדשים לו: לשרת אותו, לעשות את רצונו. הכל.

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s