ולהתחיל מבראשית

שוב לא הייתי כאן הרבה זמן. ושוב אני מתחילה את הסבב השנתי של פרשת השבוע, ומתחילה מבראשית, מסתכלת על הפרשה הכל כך מוכרת ורואה התחלה מלאת תקווה, סיום שנראה מדכא לחלוטין, אבל… ניצוץ אור. ניצוץ תקווה.

סיום הפרשה נראה מדכא: אלוהים רואה כמה רבה רעת האדם בארץ וכמה רעות מחשבות לבנו, "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב על לבו" – תחושה שקל לנו לפעמים להזדהות אתה, כשאנחנו שומעים חדשות (ובמיוחד לאחרונה) – ואז אלוהים מחליט להשמיד את האנושות. ואם זה היה סוף הסיפור, לא היינו קיימים.

אבל הפסוק האחרון בפרשה מביא ניצוץ של תקווה: "ונח מצא חן בעיני ה'." מישהו – אדם אחד – היה קצת שונה, ואלוהים החליט להציל אותו ואת בני ביתו, ולתת לאנושות הזדמנות נוספת. ולהתחיל מבראשית.

מתאים לי לחשוב על זה כרגע, בעונה הזאת שכאן באנגליה כל כך מוחשית, כשהטבע מסביבי מתחיל למות – אמנם בצבעים יפהפיים, אבל זאת עונה של מוות, של סוף. העלים מתים ונופלים לאדמה, העצים בקרוב יתחילו להיראות כמו שלדים ערומים, עצמות יבשות. ומה שעוזר לי לשרוד את הסתיו ולהתמודד עם דכאון החורף זו הידיעה שזה לא סוף הסיפור, שהאביב יגיע והצמחיה שמסביבי תזכה להתחיל מבראשית.

תודה לך, ישוע המשיח, שבזכות הקרבן שלך עבורי גם אני, אפילו אני, שכמו שאר האנושות מלאה ברוע הזה שגרם לך בזמנו להינחם על שבראת אותנו בכלל – אפילו אני זכיתי להתחיל מבראשית, כשכל חטאיי מחוקים מהספר, לא מפני שאני כיפרתי עליהם (כי אני לא מסוגלת!) אלא מפני שאתה, בן אלוהים המושלם שלא חטא מעולם, אתה הלכת ברצון למוות כדי לכפר על חטאי האנושות.