ושוב אני פותחת את התנ"ך בספר שמות פרק ל"ב ושוב בוכה. בוכה על העם שלי, ועל שפרשת עגל הזהב היא לא רק מקרה חד פעמי אלא חוט ששזור בהיסטוריה שלנו – שאנחנו ממשיכים, בכל מיני דרכים שונות, לחזור על אותו עקרון: לוקחים משהו שאיננו ה' אלהינו שהוציאנו ממצרים, ומתייחסים אליו כאילו זה הוא.
זה לא רק אנחנו, כמובן. בני אדם באופן כללי עושים את אותו הדבר: מתכחשים למי שברא את העולם, ומייחסים כוחות על לכל מיני דברים אחרים. אבל כאן בבלוג הזה הפוקוס שלי הוא על העם שלי, ובשמות ל"ב מדובר עלינו, ועל איך שהתנהגנו כל כך מהר אחרי שהבטחנו לציית לה', קיבלנו את עשרת הדיברות, רעדנו מפחד בפני אלוהים – והנה אנחנו פונים לעבודת אלילים. ולמה? "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" – רגע, מה? משה העלה אותנו מארץ מצרים? כבר שכחנו שזה היה אלוהים בעצמו?
ואהרון – מה בדיוק הוא חשב שהוא עושה? העם בא אליו כאל מנהיג ומבקש שיעשה להם אלוהים, ואהרון, במקום להזכיר להם מי באמת הוציא אותם מעבדות לחרות, במקום להזכיר להם מה ה' אמר בתחילת עשרת הדיברות – במקום זה, הוא אומר: יאללה, תביאו לי זהב ואני אעשה לכם אלוהים. ואחר כך הוא בונה מזבח לפני עגל הזהב ומכריז על חג לה' – כאילו שזה לגמרי סביר לשלב חג לה' עם עבודת אלילים, כאילו שלא שמענו את תחילת עשרת הדיברות.
אבל כמו שאמרתי, הסיבה שהקטע הזה גורם לי לבכות היא לא בגלל הארוע החד-פעמי הזה, אלא בגלל שעם ישראל היום ממשיך באותה הדרך. ואני לא מדברת כרגע על דברים כמו חמסות או פסלוני בודהא, או אפילו על הנטייה לדבר כאילו את כל המלחמות שרדנו בכוחינו ובלי עזרת אלוהים, למרות שבמלחמת השחרור היינו כזה כוח קטן ופצפון מול צבאות חזקים – לא, אני לא מדברת על האלילים האלה, אני מדברת על אליל שמתחזה לה' אלוהי ישראל.
אני מדברת על עגל הזהב שהמציאה ההנהגה הדתית שלנו לפני כאלפיים שנה, אחרי שהם החליטו לא להכיר בישוע המשיח, ובית המקדש נהרס, ופתאום היה עם ישראל במצב דומה לזה שבשמות ל"ב – מה עושים עכשיו? בשמות הבעייה היתה שעם ישראל שכח שזה אלוהים ולא משה שהוציא אותנו ממצרים, ושאלוהים אתם כל הזמן. כשנחרב בית המקדש הבעייה היתה: אלוהים נתן לנו מערכת של קרבנות כדי לכפר על חטאינו, והוא אמר להקריב אותם רק במקום ספציפי, והנה המקום הזה איננו – אז מה עושים עכשיו?
וההנהגה, כמו אהרון בזמנו, המציאה לנו אלוהים חלופי. כי התשובה הנכונה היא לא תשובה שהם היו מוכנים לתת – התשובה הנכונה היא: בית המקדש היה נחוץ עד בוא המשיח. ישוע מת בתור קרבן עבור כולנו, אחת ולתמיד, ואין יותר צורך להקריב בעלי חיים בבית המקדש – הקרבנות ההם היו רק רמז לקרבן שעתיד לבוא!
אז הם המציאו לנו מערכת של כללים, והגדירו מחדש את אלוהים בתור מישהו שלא יכול לכלול את ישוע בשום פנים ואופן – מה שדרש המצאת כל מיני הסברים מסובכים לזה שהמילה אלוהים היא ברבים, לזה שהתנ"ך אומר שמשה דיבר עם אלוהים פנים אל פנים אבל באותו פרק כתוב שאי אפשר לראות את פניו של אלוהים, לזה שאלוהים נראה לאברהם, יצחק ויעקב, וכו' וכו' וכו'. יש כל כך הרבה דברים בתנ"ך שנראים מוזרים למי שמתעקש להאמין שישוע הוא לא אלוהים – אבל כשמבינים שישוע היה שם מבראשית, שהוא חלק אינטגרלי מהאלוהות ושהוא זה שהוציא אותנו ממצרים, שהוא זה שנראה לאברהם, הוא זה שדיבר אל משה פנים אל פנים, הוא זה שמדבר כל פעם שכתוב שה' מדבר עם מישהו ומדבר על ה' בגוף שלישי! כשמבינים שישוע הוא חלק אינטגרלי מהתמונה, הכל מסתדר ואין צורך בכל מיני פרשנויות מסובכות.
וכשמבינים שהדם של ישוע הוא הקרבן היחיד שנחוץ, הקרבן שמכפר על חטאי כל האנושות אחת ולתמיד – אז מפסיקים להאמין ביעני-אלוהים שהרבנים המציאו, וחוזרים לה' אלוהי ישראל, זה שברא את העולם והוציא אותנו ממצרים ושמאז ומתמיד הוא אלוהים ברבים.
כן, כן, ה' אלהינו ה' אחד – אחד אבל לא יחיד! אחד במובן של אחדות, כמו ב"עם אחד" או "והיו לבשר אחד", בניגוד, למשל, לאלילים היוונים או הרומים, שהיו ביניהם מריבות ואפילו אלימות. ה' אלהינו הוא אב, בן ורוח ויש ביניהם הרמוניה מושלמת, הם פועלים יחד, אוהבים זה את זה באהבה מושלמת, ואוהבים אותנו. וזה האלוהים שברא את העולם וברא אותנו – האלוהים שאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".
האלוהים של הדת היהודית בימינו? זה עגל זהב שהמצאנו. זה לא האלוהים שאברהם הכיר, זה לא האלוהים שמשה דיבר אליו פנים אל פנים, זה לא האלוהים שהוציא אותנו ממצרים.
ישוע הוא הדרך להכיר את האלוהים האמיתי – אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, בניגוד ליעני-אלוהים שהמציאו לנו הרבנים.
רוצים לדעת עוד על ישוע? הרי לכם קישור לאתר ישראלי טוב!
מירב מקלפת תפוזים 