הייתי בהלוויה ואין לי מילים

לפחות בעברית אין לי… כי הלוויות כאן הן כל כך שונות מהלוויות בארץ, שכשאני חושבת איך לתאר את זה אני נתקלת בעוד ועוד מונחים באנגלית שאין לי מושג איך לתרגם…

וההלוויה הזאת היתה שונה אפילו ממה שסנטנדרטי כאן – כי כאן מותר, אפשר, יש חופש לבחור מתוך המוני אופציות שונות: איפה לקיים את ההלוויה, איזה מין טקס לערוך, האם לכלול אלמנטים דתיים, איזה שירים לשיר (כן, שרים פה שירים בהלוויות!), וכו' וכו' וכו'. שלא לדבר על בחירת תאריך, כי אין חובה לקבור את המת מייד. (חוץ מאנשים שמסיבות דתיות רואים את זה כחובה, כמובן. אבל למיטב ידיעתי זה כולל רק יהודים אורתודוקסיים ומוסלמים, שזה מיעוט כאן.)

אז השכנה שלנו מתה ב-9 בינואר, וביום שלישי, אחרי למעלה משלושה שבועות, התקיימה ההלוויה – או מה שאני קוראת לו הלוויה, למרות שזה לא היה בבית קברות, ובעצם רק למחרת שרפו את הגופה, בטקס פרטי רק למשפחה וחברים קרובים. מה שהיה ביום שלישי זה היה בעצם טקס פרידה, מעין אזכרה בעצם – מכיוון שההלוויות כאן הן לא משהו שעושים מייד אחרי המוות, יש זמן לחשוב ולתכנן ולבחור דרכים משמעותיות לזכור את המת, להזמין חברים/בני משפחה להקריא שיר שהיא אהבה, לחלק זכרונות, לספר על חייה, ואפילו להציג אוסף תמונות כך שיכולנו לראות איך היא נראתה בצעירותה.

אז איפה התקיים הטקס? כאן ממש לגמרי חסרות לי מילים בעברית… כי זה היה אצל ה-funeral director – שזה משהו שאין לנו בארץ כי בארץ ההלוויות מאורגנות על ידי החברא קדישא, ואין מקצוע כזה כמו שקיים כאן, סוג בית עסק שמספק שירותי ארגון הלוויות. אז איך אתרגם funeral director? אני חושבת שאלך על "מארגן הלוויות".

בדרך כלל מארגני ההלוויות רק מארגנים, ומביאים את הגופה למקום שבו מתקיימת ההלוויה – למשל כנסיה, או בית תפילה בבית הקברות. (שוב נאלצתי להמציא תרגום. אני קוראת לזה בית תפילה – באנגלית זה chapel, שהוא מונח עם שימושים שונים אבל בהקשר הזה מדובר במיבנה שמיועד לקיום טקסי הלוויה, והוא לא ספציפי לדת מסויימת. זכור לי לפני שנים כשהייתי בהלוויה של קרוב משפחה יהודי רפורמי, שהטקס התקיים ב-chapel בבית הקברות, ומי שהינחה את הטקס היה רב רפורמי.)

אבל החברה הזאת מציעה גם אירוח, למי שרוצה – יש להם חדר שמוגדר כ-chapel ומתאים לטקסי הלוויה כשלא מצפים להרבה אורחים: הם יכולים להושיב שם עד 40 איש. וזה היה ממש נחמד – היה חדר אחר שבו ישבנו לשוחח לפני תחילת הטקס, כמו סלון קטן, ואחרי הטקס הוזמנו לעלות למעלה לחדר אחר, שבו הגישו אוכל ושתיה ושוב יכולנו לשבת לשוחח. אהבתי את זה שהכל זרם ככה והכל היה באותו מקום – בהרבה הלוויות כאן יש המון נדודים ממקום למקום, למשל: טקס בכנסיה, שאחריו המשפחה וחברים קרובים נוסעים עם הגופה לבית הקברות ועושים את הקבורה או את שריפת הגופה, ואחר כך יש אוכל ושתיה במקום אחר לגמרי. (לפעמים בבית המנוח, לפעמים בפאב או בית קפה או משהו.) (ולפעמים חוזרים למקום שבו התקיים הטקס ועושים חגיגה שם.)

הקטע של חגיגה עם אוכל ושתיה אחר כך זה משהו שאני זוכרת שצרם לי בהתחלה, אבל נראה לי שהתרגלתי עם השנים. מה שאני עדיין מתקשה להתרגל אליו זה שעובר לפעמים כל כך הרבה זמן בין המוות להלוויה – אבל מצד שני זה אומר שיותר אנשים יכולים להגיע, ושאפשר לעשות את הטקס משמעותי יותר, כי יש זמן לחשוב ולתכנן ולארגן. ויש זמן קצת להתחיל להתרגל לעובדה שמישהו שאהבת איננו, כך שכשמגיעים להלוויה אתה קצת יותר מוכן נפשית להיפרד.