ארך אפיים ורב חסד

אלוהים, תן לי סבלנות, אנשים מבקשים שוב ושוב אבל לא ברצינות אלא בתור קיטור כזה, בתור תלונה על האנשים שסביבנו שמשגעים אותנו… וכן, גם אני לפעמים מוצאת את עצמי מוציאה קיטור – ואז נזכרת, כמו שנזכרתי עכשיו, כמה סבלני אלוהים היה כלפיי. מה שמזכיר לי כמה אסירת תודה אני, וכמה שאין לי זכות לקטר על אחרים.

כשאני חושבת על הקרבן שישוע הקריב בשבילי, אני מתמלאת תודה. אבל עוד יותר כשאני חושבת על הסבלנות של אלוהים כלפיי לאורך כל השנים, עשרות שנים אפילו, עד שסוף סוף נפל לי האסימון והבנתי למה אני צריכה את ישוע.

קל לי מאד להתעצבן על אנשים שמדברים שטויות על אלוהים – עד שאני נזכרת כמה זמן לקח לי לקלוט את האמת, וכמה שטויות אני בעצמי אמרתי לפני כן.

הייתי בת ארבעים כשנפל לי האסימון. ואני יודעת על אנשים שזה קרה להם בגיל הרבה יותר מתקדם. אם אתם קוראים את זה ועדיין לא הבנתם – זה לא מאוחר מדי! כל זמן שאתם חיים ונושמים, זה לא מאוחר מדי.

מצד שני, כל זמן שאתם חיים ונושמים, אתם זקוקים לישוע.

הוא מת "למען לא יאבד כל המאמין בו, אלא ינחל חיי עולם" (יוחנן ג' 16) ואם נמשיך לפסוק 18 נראה שישוע אמר: "המאמין בו איננו נידון. מי שאיננו מאמין בו כבר נידון, מפני שלא האמין בשם בן-האלוהים היחיד."

כולנו נידונים, כולנו אשמים, כולנו חוטאים – כל זמן שאנחנו לא מאמינים בישוע, בן האלוהים היחיד, שבשבילנו לבש בשר וחי כאחד מאתנו ומת על הצלב בתור קרבן אחת ולתמיד, לכפר על כל חטאי האנושות.

---

רוצים לדעת עוד? נסו כאן או כאן

(או, כמובן, תשאלו אותי)