אז אולי בכל זאת

כן, יש לי מה לספר – כי השנה שנגמרה לא מזמן היתה שנה מדהימה! ואיך אפשר לעבור לסדר היום, להמשיך בחיים בלי לספר על הנסים והנפלאות שראיתי, ושעדיין נמשכים ומהווים חלק מה"נורמלי" החדש שלי, "נורמלי" שאם הייתם מספרים לי עליו לפני שנה אפילו, לא הייתי לוקחת אתכם ברצינות אף לרגע…

כן, לפני שנה לא היה לי מושג מה עומד לקרות, ואיך החיים שלי עומדים להשתנות. ב-15 בינואר התחיל המהפך – אבל כדי שתבינו כמה מדהים זה, יש שלושה דברים שאתם צריכים לדעת עלי: 1. אני אינטרוורטית, כלומר מישהי שזקוקה לזמן לעצמה ומתעייפת אם זה חסר לה 2. אני צפור לילה ברמה קיצונית – כלומר הולכת לישון לפנות בוקר (בתקופה שבה התחיל הסיפור הזה, הלכתי לישון כל כך מאוחר שקמתי בסביבות 12 בצהריים) 3. אני מטבעי מאד ביישנית וגרועה בתקשורת פנים אל פנים עם בני אדם.

ותוצאת המהפך היא: אני הולכת קבוע לאסיפת קהילה בבוקר, נהנית כל כך שאני לא מסוגלת לדמיין יום ראשון בלי זה, מדברת עם המון אנשים – כולל אנשים שלא פגשתי קודם – ואפילו עוזרת במשהו אחר שהקהילה שלנו עושה בימי חמישי בבוקר, שכרוך בלתקשר פנים אל פנים עם בני אדם.

עד לפני שנה חייתי במערה (מטאפורית) חמימה ונעימה, שממנה יצאתי בימי ראשון בערב לאסיפת קהילה – כי, כך חשבתי, למה לי ללכת בבוקר, כשאהיה חצי ערה ולא אוכל לעכל את המסר שאני שומעת/להיות חברותית או שימושית בשום מובן לאף אחד… למה להרוג את עצמי בהשכמה מוקדמת אם אני לא מוכרחה… מפעם לפעם כן חשבתי לי שיכול להיות נחמד ללכת בבוקר, כי יש אנשים שאחרת אני לא פוגשת וחבל – למשל, כשלחברה נולד תינוק והיא לא יכלה לבוא בערב יותר – אבל זה היה כזה "יכול להיות נחמד", כמו לחשוב שיכול להיות נחמד לעשות סקי באלפים אבל בפועל זה הרי לא משהו שאני אי פעם אעשה כי יש לי פחד גבהים :)

ואז, פתאום, ב-14 בינואר אלוהים אמר לי ללכת לאסיפת קהילה למחרת בבוקר. ומכיוון שאני מאמינה בלעשות מה שאלוהים אומר (כי הוא אלוהים), שמתי שעון מעורר לשמונה בבוקר, קמתי אחרי מה שהרגיש כמו חצי לילה (ארבע שעות שינה זה חצי לילה, נכון?) והלכתי לאסיפה. וזה היה כל כך נפלא!!! לא הרגשתי חצי ישנה, הייתי שם והרגשתי ערה לחלוטין! זה לא משהו שקורה אצלי באופן נורמלי – אפילו כשאני קמה אחרי לילה שלם, עדיין לוקח לי המון זמן להתעורר לגמרי. ולהיות מספיק ערה כדי לדבר עם אנשים? ואפילו אנשים שאני לא מכירה? וואו. זה היה מדהים.

כל כך נהניתי להיות שם, שמצאתי את עצמי ממש בדמעות מתחננת לאלוהים: אבא, בבקשה בבקשה, אני רוצה לעשות את זה שוב!

וזהו. מאז אני שם כל יום ראשון בבוקר (וגם בערב, כי זאת התמכרות חזקה :)) ומה שעוד יותר מדהים זה שאלוהים נותן לי הרבה יותר אנרגיה חברתית, כך שאני מסוגלת לדבר עם המון אנשים ולא להתעייף – והוא נותן לי אומץ להתגבר על הביישנות ולפתוח בשיחה עם אנשים שלא פגשתי.

מה שמוביל אותנו לימי חמישי בבוקר, בהם אנחנו מארחים הורים ופעוטות (ו/או תינוקות) – עד לא מזמן זה היה רק בימי רביעי, אבל כל כך הרבה אנשים באו שהחלטנו לפתוח עוד יום, ואני מצאתי את עצמי מתנדבת לעזור בימי חמישי. שזה לגמרי לא מובן מאליו לציפור לילה ביישנית ומופנמת… אבל היה לי ברור שאלוהים רוצה שאעשה את זה, ואם הוא רוצה שאעשה משהו אז אני יכולה לסמוך עליו שהוא יתן לי את היכולת. וזה עובד! וזה נפלא! אני – הביישנית המופנמת – עומדת ליד הדלת ומקבלת אותם כשהם באים! ואחר כך בעיקר משוחחת עם אנשים – הפעוטות והתינוקות רוב הזמן משחקים בכיף ולא כל כך זקוקים למבוגרים, יש המון צעצועים ומשחקים בשבילם (אבל יש גם שעת סיפור, ושירים), אז בשביל ההורים/מלווים זאת הזדמנות לשבת בכיף עם כוס קפה ולשוחח או עם הורים אחרים או עם מישהו מאתנו.

והכי חשוב, יש לנו דוב :)