מה נשתנה הפסח הזה?

לא שהפסח שלי בדרך כלל נורמלי במיוחד, אבל השנה אפילו מה שאני עושה בדרך כלל לא התאפשר לי – ובכל זאת, אלוהים דאג לארגן את העיתוי של מות אבא של בעלי כך שלא חסר לי ה"נורמלי" שלי, כי… טוב, זה סיפור ארוך, קחו כוס קפה ושבו בנוח ואספר לכם.

אז כן, אבא של בעלי עזב את העולם הזה ב-18 במרץ, ומן הסתם החיים שלנו מאז לא כל כך נורמליים. ההלוויה היתה ב-28 במרץ – יומיים לפני סדר פסח. מה שאומר, קודם כל, שבשום אופן לא היינו במצב לארח אנשים. אבל בעלי היה כל כך מותש (גם רגשית, וגם מכל הטררם של לקראת ההלוויה, כל הסידורים, יש פה כל כך הרבה לארגן ולהחליט – לא כמו בארץ, שהכל סטנדרטי ואין בחירה) שאפילו לשבת יחד ולקרוא על יציאת מצרים לא יכולנו. עשיתי לנו ארוחה קצת חגיגית, שתינו מיץ ענבים ואכלנו מצה, הגשתי עוגת פסח של אוסם למנה אחרונה (נו, אני ממש לא בשלנית ובהחלט לא אופה) וזהו, זה היה הכאילו-סדר שלנו.

וזה לא הפריע לי. למה? כי באותו בוקר בקהילה שלי כאן חגגנו משהו הרבה יותר חשוב, הרבה יותר גדול, הרבה יותר נפלא – וזה הדבר שבגללו בכלל פסח הפך למשמעותי בעיניי אחרי שנים שבהן התעלמתי לגמרי מהחגים… בתור ילדה חוויתי את פסח כמסורת חסרת תוכן – לאמא שלי היה חשוב לקיים את המסורת הזאת, ואבי האתאיסט הלך עם זה בשבילה, הקריא את ההגדה מהר מהר בלי להאמין באף מילה, כשכולנו מחכים בחוסר סבלנות לאוכל… וכשגדלתי מרדתי בכל המסורת, כי הכל היה בעיניי חסר משמעות.

בגיל עשרים ושבע גיליתי, קודם כל, שאלוהים חי וקיים ואפשר להכיר אותו אישית, דרך ישוע. אחר כך – עשר שנים אחר כך – התחלתי לגלות שישוע הוא בעצם המשיח של עם ישראל שאלוהים הבטיח דרך הנביאים שלנו, ושזה לא אלוהים אחר אלא אותו אחד שהתנ"ך שלנו מספר עליו.

והקרבן של ישוע עבורנו – הקרבן שמספק כפרה על חטאי כולנו אחת ולתמיד – הוקרב בפסח. ולא במקרה – עם השנים התחלתי להבין שאלוהים ציווה עלינו לספר כל שנה על יציאת מצרים לא רק כדי שנזכור מה שהוא עשה בשבילנו אז, אלא כדי שנמשיך לצפות למשיח, הקרבן האולטימטיבי שהפסח הצביע עליו: כשישוע בא, היו אלה שזיהו אותו והבינו מה קורה, ויוחנן המטביל אמר עליו: הנה שה האלוהים, הנושא חטאת העולם.

המאמינים בישוע ברחבי העולם נוהגים לחגוג פעם בשנה את הקרבן של ישוע על הצלב, ויומיים אחר כך את זה שהוא קם מהמתים – זה לא הולך לפי הלוח העברי, כך שהחג הזה לא תמיד תואם לפסח, למרות שבמקור זה קרה בפסח. אבל השנה זה היה כמעט צמוד: ביום שישי, שלפי הלוח העברי היה ערב פסח, באותו יום חגגנו כאן בקהילה בבוקר את "יום השישי הטוב" – היום שבו ישוע מת על הצלב. למה טוב, אתם שואלים? כי הוא מת כדי לספק כפרה על חטאי האנושות! ראיתי לא מזמן קריקטורה שמסבירה את זה יופי – שיחה בין שני אנשים, כשאחד שואל איך אפשר לקרוא לזה טוב כשישוע מת בייסורים, והשני אומר: תאר לעצמך שהיית אמור להיתלות על צלב ולמות בייסורים, ומישהו מת במקומך. לא היית שמח? זה מה שקרה באותו יום, בפסח לפני כאלפיים שנה בירושלים: מישהו מת במקומנו, "למען לא יאבד כל המאמין בו, אלא יחייה חיי עולם." (יוחנן ג' 16)

כשאלוהים התכונן להוציא אותנו ממצרים, הוא נתן לנו סימן: במכת בכורות, נאמר לנו להרוג שה תמים ולמרוח את הדם על מזוזות בתינו, וכל מי שחסה תחת דם השה ניצל מעונש המוות. למה? בשביל מה כל זה? הרי אלוהים יודע הכל, הוא לא היה זקוק לזה כדי לדעת איפה אנחנו! אבל הוא רצה לתת לנו רמז למה שעתיד לבוא – לקרבן המשיח, שכל מי שיחסה, באמונה, תחת הדם שלו יינצל מהעונש שמגיע לנו, לכולנו. בישעיהו נ"ג נאמר על המשיח: "כולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו וה' הפגיע בו את עוון כולנו."

בשנים שבהן אני עושה סדר פסח, זאת הסיבה העיקרית וזה הפוקוס של הסדר אצלי – כי אני מאמינה שזה הפוקוס של פסח בעיני אלוהים! ולכן זה לא חסר לי השנה – כי בבוקר בקהילה חגגנו את הפוקוס של פסח: ישוע המשיח, שהלך למוות על הצלב בשביל כל מי שיאמין בו, ודרכו קיבלתי סליחה על כל חטאיי!

 

---

רוצים לדעת עוד? יש אתר ישראלי מצויין בשם מדברים. ממליצה בחום.