נו, אולי בכל זאת

הבלוג שלי מקטר, הוא מרגיש מוזנח. מאוכזב שלא קיימתי את ההבטחות שלי… אבל לא הבטחתי, רק אמרתי שאולי, אולי, מי יודע, אולי אכתוב כאן יותר כי הקורס בהפסקה ויהיה לי יותר זמן…

screenshot

אז ה"אולי" הזה לא ממש התממש… פעם אחרונה שכתבתי כאן, סיימתי את הפוסט במשפט: "ועכשיו? סתיו, וספרי תיאולוגיה, ומכונת הכביסה תיכף תסיים לכבס לי את המגבות, ואולי הגיע הזמן שארחץ כלים לפני שאחזור ללימודים." ועכשיו? תחילת קיץ, וספרי תיאולוגיה, והשעה חמש וחצי אחה"צ ואולי הגיע הזמן שארחץ כלים לפני שאחזור ללימודים :)

(כן, עדיין ספרי תיאולוגיה למרות שהקורס בהפסקה השנה. כי זה הנושא שהכי מעניין אותי בעולם. כשאוהבים מישהו, רוצים לדעת עליו הכל.) ("ואהבת את ה' אלהיך" וכו')

וחוצמזה? השמש זורחת, הציפורים מצייצות, והחיים תחת לוקדאוון הפכו לגמרי נורמליים. מדהים כמה מהר מתרגלים למה שנראה קודם הזוי ובלתי נתפס. זוכרת עדיין את ההלם בהתחלה – המדפים הריקים בסופרמרקט, הפחד מהאפשרות שנישאר בלי נייר טואלט, השוק כשפתאום בבת אחת סגרו הכל… אבל לאט לאט המלאי בסופר השתפר וחזר כמעט לנורמלי (עם דגש על "כמעט"), ולאט לאט – או די מהר בעצם – הסתגלנו למצב המוזר, כולל עמידה בתור מחוץ לחנות לפני שאוכל להיכנס לקנות לחם וחלב (מצד שני, תודה לאל יש לחם! בהתחלה היה ממש קשה להשיג לחם מלא) ושמירת מרחק שני מטר בתוך החנות, ולבישת מסכה (חברה שיש לה מכונת תפירה עשתה לי שתיים) (זה לא חובה כאן, אני פשוט בוחרת לעשות את זה כדי להקטין את הסיכון שאפיץ את הוירוס אם חטפתי אותו בלי לדעת), והרחובות השקטים, והטקס של לרדת לכביש כדי לתת למישהו אחר לעבור על המדרכה, ובמקרה שלי גם ללכת בלי שעון כי הלכה הבטריה והחנויות שבהן מחליפים בטריות סגורות.

לאט לאט התחילו פה לשחרר טיפה. מותר עכשיו להיפגש עם אנשים מחוץ לבית, בקבוצות של שש מקסימום, כל זמן ששומרים מרחק שני מטר (ורק בחוץ). ומעודדים אנשים לחזור לעבודה אם הם לא יכולים לעבוד מהבית. היום פתחו חלקית את בתי הספר – עם כיתות קטנות מהרגיל, מקסימום 15 ילדים בכיתה. ומדברים על פתיחת חנויות בעוד שבועיים, עם שמירת מרחק. את החופש להיפגש עם אנשים מחוץ לבית חגגתי ביום חמישי (אז זה עדיין היה מוגבל לשני אנשים, שישה זה מהיום) במיפגש עם חברה בפארק שיש בו מסעדה – מן הסתם המסעדה פתוחה עכשיו רק לטייק אוויי, אבל זה הרבה יותר טוב מכלום :) קנינו אוכל וישבנו בשני קצוות של ספסל מספיק ארוך, והיה כזה כיף, אחרי חודשיים שזה היה אסור!

אה, ואיך שכחתי את ההסתגלות לשימוש בזום… אפילו אמא של בעלי, בגיל 88, למדה להשתמש בזה עכשיו! כי אחרת באמת אני לא יודעת איך אנשים היו שורדים את הבידוד. תודה לאל על הטכנולוגיה, על זום וואטסאפ וכל הדרכים שיש לנו להיות בקשר עם אנשים. אני מספיק זקנה כדי לזכור את הזמנים שבהם דואר וטלפון זה מה שהיה, ושיחות טלפון לקרובים בארצות אחרות זה היה לוקסוס יקר – כשבאתי לאנגליה ב-1989, הקשר העיקרי שלי עם אמא שלי בארץ היה ע"י אגרות אוויר, ופעם ביובל הייתי מתקשרת אבל היינו מאד מקצרות כי כל דקה עלתה הון. (אימייל, ילדים יקרים, עוד לא היה. וגם לא טלפון נייד עם ס.מ.ס.)

טוב, מספיק קשקשתי, בינתיים כבר כמעט שש וחצי בערב ועדיין לא רחצתי כלים… ביי!

 

4 מחשבות על “נו, אולי בכל זאת

  1. ואני אפילו זוכרת את הימים שבטרם היות הטלפון (ההוא עם החוגה).
    וזוכרת מאוד את אגרות האוויר.
    נחמד לשמוע שמתחילים לשחרר אצלכם, ונחמד שזה בהדרגה, בלי להשתולל.

    Liked by 1 person

    • אני זוכרת היטב את הטלפון עם החוגה… ואפילו את זה שהוא היה חדש, כלומר כשנולדתי עוד לא היה לנו. (אפילו שמעתי סיפורים מאמא שלי על איך שכשהתחילו לה צירי לידה, אבא שלי היה צריך ללכת לאחד השכנים לטלפן מאצלו, כי רק בית אחד בשכונה היה עם טלפון!)

      אהבתי

  2. תודה על דרישת השלום – טוב לדעת שאתם בסדר. אנגליה באמת חטפה את זה קשה, אבל מבחינת כל הצעדים שננקטו נראה שבכל העולם אותו דבר… מקווה שאנחנו (אנגליה, ישראל ועוד) כבר בדרך החוצה. אבל אולי אנחנו בגל השני…

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.