אהלן

מסתבר שכמעט חודשיים מאז שכתבתי פה, ו… נו, לא הרבה השתנה, אבל בכל זאת יש קצת התקדמות ביציאה מלוקדאוון ואני שמחה ש(א) יש התקדמות ומצד שני (ב) רק קצת, כלומר עושים זה בזהירות ובהדרגה, כך שאני יכולה להרשות לעצמי להרגיש אופטימית.

לפני כמה שבועות הירשו פתיחת מסעדות, בתי קפה ופאבים – אבל עם הגבלות כדי להקטין את הסיכון להפצת הוירוס. נפגשתי עם חברה לאכול, והיה כזה תענוג לשבת ליד שולחן ביחד! מחר אני עושה את זה שוב, והפעם – אוכל תורכי! עוד יותר כיף!

וביום ראשון הגיע סוף סוף היום שחיכיתי לו ארבעה חודשים – בית הקהילה נפתח ועשינו אסיפת קהילה! פעם אחרונה שהיתה לנו אסיפה נורמלית זה היה ב-15 במרץ. מאז נאלצנו להסתפק במה שאפשר לעשות ביוטיוב/זום, שזה הרבה יותר טוב מכלום אבל כל כך כל כך לא זה… גם מה שאנחנו עושים עכשיו זה עדיין לא זה, אי אפשר לחזור לנורמלי כי יש המוני הגבלות, אבל בכל זאת, עם כל ההגבלות, היה נפלא פשוט להיות באותו מקום.

מצד שני, יש גם לענן הקורונה שולי כסף (כן, כן, אני בטוחה שלא אומרים את זה בעברית, רק לא מצליחה לחשוב על ביטוי חלופי – באנגלית אומרים every cloud has a silver lining, כלומר לכל דבר שלילי יש גם צד חיובי) והודות לקורונה יצא לי להיפגש (בזום) עם קרובי משפחה בארץ שלא ראיתי המון זמן – כי בן דוד שלי עשה שבעה בזום, ואלמלא הקורונה לא הייתי יכולה כל כך בקלות לבקר לניחום אבלים.

זהו, החיים שלי מלאים בכל מיני שיחות וידיאו – הערב אסיפת תפילה של הקהילה שלי, אתמול בערב המפגש החברתי השבועי של קבוצה יהודית, פעם בשבועיים קבוצת בית (קבוצה מהקהילה שבדרך כלל נפגשת בבית של מישהו, ללמוד כתובים ולהתפלל יחד וכו'), פעם בכמה שבועות אני נפגשת עם חברות לתפילה… כל הדברים האלה עדיין נמשכים בשיחות וידיאו כי עדיין יש הגבלות על מפגשים קבוצתיים, אפשר להיפגש בחוץ אבל מקסימום שישה אנשים (או שני בתים), ואם נפגשים בפנים אז זה רק שני בתים, עם שמירת מרחק.

חוצמזה החל מעוד יומיים תהיה חובה ללבוש מסיכה בחנויות (אני שמחה, זה נראה לי חשוב במיוחד עכשיו שחנויות נורמליות פתוחות שוב), ומזה כחודש מסיכות הן חובה בתחבורה ציבורית – ומחר אני חושבת לעלות על אוטובוס, פעם ראשונה מאז שהתחיל כל הסיפור! כי אני נפגשת עם חברה לאכול בעיר, וקשה למצוא שם חנייה. חככתי בדעתי, חככתי עוד ועוד… ובסוף אמרתי לעצמי: נו, הרי מתישהו זה צריך לקרות, אז אולי זה הזמן! יש שמירת מרחק באוטובוסים – כמו שעשינו בבית הקהילה, יש טייפ שמגביל איפה אפשר או אי אפשר לשבת – ואם כולם לובשים מסיכות אז זה נראה לי סביר.

(התמונה היא מיום ראשון בבוקר בבית הקהילה. כמו שאתם רואים, שומרים מרחק… הרגשנו מאד מאד מוזר, אנחנו רגילים לשבת יחד וכל התחושה של להיות ביחד… אבל נו, זה מה שיש כרגע, וזה הרבה יותר טוב מכלום.) (בימי הקורונה אני מוצאת את עצמי משננת שוב ושוב את חבקוק ג' י"ז-י"ח: כִּי-תְאֵנָה לֹא-תִפְרָח, וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים–כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה-זַיִת, וּשְׁדֵמוֹת לֹא-עָשָׂה אֹכֶל; גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן, וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים. וַאֲנִי, בַּיהוָה אֶעְלוֹזָה: אָגִילָה, בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי.) (או בקצרה, תהילים ל"ד ב': אֲבָרֲכָה אֶת יְהוָה בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי.) (כלומר: לא משנה מה קורה, תמיד תמיד תמיד אני מברכת את אלוהים ומודה לו על כל מה שקיבלתי ממנו. כי תמיד יש לי על מה להודות לו!)

(ומסתבר שלא נרפאיתי מההתמכרות שלי לסוגריים 🙂)

(סתם סתם… זה מה שקורה כשאני עייפה. המון סוגריים)

(כנראה שהגיע הזמן לעוד קפה.)