אז אולי אספר לכם על שלשום

זהו פוסט בסידרה: דברים שמוזרים לי אצל האנגלים ושאני לא חושבת שאי פעם אתרגל אליהם :-) והפעם שני דברים במכה אחת – גם מנהגי אבלות, וגם ענייני אוכל.

מנהגי אבלות בעצם אין להם – זה חלק ממה שמוזר לי, שאין מתכונת קבועה של מתי עושים הלוויה, מה עושים בהלוויה, וכו'. איש הישר בעיניו יעשה – וזה יופי, אבל זה עדיין מוזר לי.

אחת הדודות של בעלי מתה לפני כחודש. אני כבר רגילה לזה שהלוויות כאן הן לא מיידיות, שבוחרים תאריך ומתכננים את האירוע, בוחרים שירים וכו' וכו' וכו'. אבל במקרה הזה, מכיוון שאחד הבנים שלה היה בחופשה בחו"ל, הוחלט לעשות הלוויה קטנה ושקטה ואחר כך אירוע נוסף בנפרד, שאליו הוזמן כל העולם. וגם ההלוויה היתה רק שלב א' – כי כשהולכים על שריפה במקום קבורה, יש את הקטע הזה של קבורת האפר, שלפעמים עושים בטקס נפרד, וכך הם עשו – אז הבן שהיה בחו"ל כשהיא מתה לא היה שם לטקס השריפה אבל כן היה שם לקבורת האפר.

האירוע של יום חמישי הוגדר כטקס הודיה – הודיה על חייה, וזה היה יופי. היתה אווירה מאד חיובית, שמעתי סיפורים עליה ואני מרגישה שאני מכירה אותה קצת יותר טוב עכשיו. אווירה חיובית, אווירת חגיגה, כי היא חייתה חיים ארוכים ומלאים וכי היא מתה בבטחון שהיא יודעת לאן היא הולכת, וכי פיזית מצבה התדרדר עם הזמן וזה לא כיף לראות מישהו סובל.

אז מה היה מוזר לי? היה מוזר לי שהילדים שלה והנכדים שלה התנהגו כמארחים, קיבלו את פני הבאים בכניסה בחיוך כאילו באנו לחתונה, דאגו להושיב אותנו, להציג אנשים בפני אנשים אחרים, ואפילו להגיש אוכל אחר כך – הם ארגנו חגיגה באולם הארועים של הכפר, עם סנדויצ'ים ועוגות ושתיה, והנכדים שלה תפקדו כמלצרים והסתובבו עם מגשים בין האורחים. זה כל כך לא מסתדר לי בראש!

וזה מביא אותי לעניין האוכל…

היה שולחן ארוך באמצע החדר ועליו מגשים עם סנדויצ'ים. בקצה החדר היה תה וקפה. איפשהו היו גם משקאות קלים ואלכוהוליים, אבל אל תשאלו אותי איפה – כי כשנכנסנו לאולם הוא היה מלא באנשים ואי אפשר היה לראות דרכם מה הולך על השולחנות. ואצל האנגלים אי אפשר לרוץ מייד ולהתנפל על האוכל, הם בעניין של איפוק מנומס וחס וחלילה אסור להיראות כאילו אתה רעב, למרות שבוודאי היינו רובנו רעבים כי הטקס התחיל בשתיים בצהריים ורובנו גרים רחוק כך שהגענו אחרי נסיעה ארוכה.

אז נכנסים לאולם ויש המון אנשים ואי אפשר להגיע לשולחן בלי לעבור דרך אנשים שצריך להגיד להם שלום ולשוחח אתם קצת כי אלה קרובי משפחה שלא נפגשים אתם לעתים תכופות, ובינתיים אני רעבה ואני יודעת שיש סנדויצ'ים כי אני רואה אנשים שכן הצליחו להגיע לשולחן והם מסתובבים להם עם צלחות קטנות וחלקם אפילו עם שתיה, ואני צמאה אבל המלצרית שעוברת לידינו מחזיקה מגש עם כוסות יין ואנחנו לא בעניין של יין. בעלי אומר לה שתודה אבל היינו מעדיפים משקה קל אם יש, והיא אומרת שכן, היא תביא לנו – אבל זה כמובן לוקח חצי שנה כי היא קודם מסיימת את הסיבוב עם היין.

באיזשהו שלב כן הגענו אל השולחן עם הסנדויצ'ים, אבל עדיין היה קשה להגיע אל האוכל כי אנשים עמדו ליד השולחן ושוחחו, ופה זה אנגליה, לא נדחפים. (בעצם לפני כן כבר אכלתי סנדויצ'ון אחד, כי כשעמדנו ושוחחנו עם מישהי הגיע אלינו מלצר עם מגש סנדוי'צים. ותודה לאל זה היה מגש עם סנדויצ'ים שאני כן יכולה לאכול, ולא סנדויצ'י חזיר.) בסופו של דבר הצלחתי בעזרת בעלי להניח ידיי על שני סנדויצ'וני גבינה ושניים עם ביצה, ואפילו למצוא מקום לשבת. אחלה. ומתישהו אחר כך הגיעה אלינו מלצרית עם עוגות, ומאוחר יותר בעלי הלך והביא לי קפה. אבל הכל כל כך לא יעיל, כל כך בגישה של: אוכל ושתיה זה לא ממש חשוב, העיקר זה לדבר עם אנשים. כאילו אנחנו מעל לכל הקטע הזה של תזונה…

אבל אני שמחה שהייתי. גם כי זאת הדודה שהכי אהבתי מכל הדודות שלו, והיה משמעותי לי להיות נוכחת, ונהניתי לשמוע את הסיפורים עליה. וגם כי זאת היתה הזדמנות להכיר עוד מקרובי המשפחה של בעלי – המשפחה שלו כל כך מפוזרת ברחבי אנגליה, וזאת ארץ גדולה… יש עדיין בני דודים שלו שעוד לא פגשתי, למרות שאנחנו נשואים למעלה מעשור. (יש לו הרבה בני דודים.)

וחוץ מזה זו היתה הזדמנות להיות בכפר וליהנות מאוויר צח ועצים יפים, שזה תמיד חיובי.