כותרת? ממש אין לי מושג.

ממש לא יודעת מה אני הולכת להגיד כאן. מזמן לא הייתי, מזמן לא היה לי ראש לבלוג הזה, בכלל כתיבת בלוגים כמעט נעלמה מהחיים שלי, ואפילו קריאת בלוגים של אחרים. כל כך יצאתי מזה שאפילו איבדתי את הלוגין של וורדפרס ונאלצתי עכשיו לשלות את הסיסמא מהבוידעם הוירטואלי שלי (הקרוי בלעז: Lastpass)

נכנסתי כי קיבלתי אימייל עם עדכון על פוסט חדש בבלוג שאני עוקבת אחריו ומשום מה פתאום בא לי לקרוא, ורציתי לעשות לוגין כדי שאוכל להגיב ו/או לעשות לייק, במקום לקרוא בשקט ולא להשאיר עקבות. כי יש בלוגרים שאני מרגישה שיש לי איזשהו קשר אישי אתם ואני רוצה שידעו שביקרתי.

אבל הכל הרגיש כל כך מוזר. כי, נו, המצב. לקרוא בלוגים ישראליים כרגע, כשאני רחוקה כל כך – אני לא מרגישה שיש לי זכות להגיב הרבה. וכשראיתי פוסטים מלפני, צבט לי הלב כל כך – פוסטים נורמליים של לפני שבעה באוקטובר, כשאנשים חיו את חייהם בשיגרה ולא ידענו מה עומד לקרות, לא ידענו איך הכל ישתנה פתאום.

בשבעה באוקטובר כשהסתכלתי על הטלפון בבוקר היתה לי הודעת ווטסאפ מאח שלי בארץ: מלחמה. זה כל מה שידעתי באותו רגע. רק לפנות ערב ראיתי את החדשות. ועדיין עולות לי דמעות כשאני נזכרת. לא חושבת שזה אי פעם יעבור. הכותרות, הידיעות, התמונות… הזוועה…

אחר כך: שוב ושוב נסיון לעכל את מה שקרה, שוב ושוב להגיד לעצמי שזה כן קרה, באמת… הסיוט שמעולם לא דמיינתי שיקרה בימי חיי, ועוד בארץ…

המון בכי. המון תפילה. חיבוקים מאנשים שמבינים ואוהבים אותי. תפילות. אסיפה של הקהילה היהודית המקומית לפני בניין העירייה עם הרבי של חב"ד להביע תמיכה בישראל ולהתפלל. מן הסתם אני לא מסכימה עם הרבי של חב"ד על הרבה דברים אבל במצב כזה חשוב לעמוד יחד, למצוא מכנה משותף ולא – אפילו מישהי כמוני שנוטה להביע את דעתה – לא להתווכח. (אפילו כשהוא אומר שחשוב להדליק נרות שבת בדיוק בזמן כי זה ישפיע על מה שקורה בארץ… כמו איזה קסם… לא אמרתי כלום, אבל לא, לא הדלקתי נרות שבת בדיוק בזמן. לא מאמינה בקסם הזה.)

כאמור, לא התווכחתי עם הרבי שם, אבל בבלוג שלי אני כן מרשה לעצמי להביע את דעתי.

בכל אופן, לא באמת היה לי מה להגיד, רק חשבתי לנפנף לשלום אם כבר עשיתי לוגין. ומי יודע, אולי אתחיל שוב לכתוב פה מפעם לפעם. לא יודעת.

מה אתם אומרים?