אז מאיפה את?…

על עליזה והחולצות, ועל רגע קצת מפחיד בחנות פיתות

מה עושה בלוגר כשזכרונות צפים להם פתאום? מבלגג, כמובן.

זכרון משעשע צף לו לפתע מנבכי מוחי, מביקור במארקס אנד ספנסר הגדול באוקספורד סטריט לפני שנים רבות בהפסקת צהריים מהעבודה. אני אז גרתי בלונדון ועבדתי במשרד קרוב לאוקספורד סטריט, כך שהחנויות שאליהן נמשכים תיירים, אלה היו החנויות שהייתי קופצת אליהן בהפסקת צהריים. מארקס אנד ספנסרס היה בדרך כלל הומה כל כך שלא טרחתי למדוד בגדים שם, קניתי ולקחתי הביתה למדוד, ומה שלא התאים החזרתי למחרת. כשהתור לתאי המדידה עשוי מנשים ערביות עטופות שחור שממלאות עגלות בבגדים (כן, עגלות, כמו עגלות של סופר! הן באות מארצות המפרץ העשירות ועושות קניות כאילו תיכף פוגרום), הפסקת צהריים של שעה זה לא מספיק…

אז יום אחד אני מסתובבת לי במארקס אנד ספנסרס ושומעת צעקה שמהדהדת לכל אורך החנות הענקית, צעקת גבר ישראלי שנמאס לו כבר מהקניות של אשתו: יאללה, עליזה, מספיק עם החולצות!

יש רגעים שבהם לא כל כך נעים להודות שאתה ישראלי…

כמו הביקורים שלי בחנויות אוכל של ערבים בחיפוש אחר מזון שאני מכירה מהבית – פיתות אמיתיות, זיתים, חומוס אמיתי, סלט חצילים, וכו' וכו'. כשהלכתי עם חברתי הישראלית, הקפדנו לדבר רק אנגלית בחנויות האלה, מה שבטוח.

אבל מה, יום אחד הלכתי לחנות כזאת והעיניים שלי הסגירו אותי.

למה העיניים? חכו, בואו אספר לכם מה קרה.

אני עומדת בתור לשלם. הקופאית, בחורה ערביה בלבוש שמוכר לי מהבית, מדברת עם איזה בחור בערבית – מן הסתם הוא עובד אתה – ומבקשת ממנו ללכת לחנות הסמוכה ולהשיג עודף. איך אני יודעת? כי בימים ההם זכרתי עדיין מספיק ערבית כדי להבין מה היא אומרת. מן הסתם היא ראתה בעיניים שלי שאני עוקבת אחרי השיחה, כך שכשהגיע תורי לשלם נתקלתי בשאלה מצידה, שאלה באנגלית בקול מנומס לחלוטין: אפשר לשאול אותך מאיפה את?

אופס. ממש לא רציתי לענות על זה…

טוב, מה עושה יהודי כששואלים אותו שאלה שהוא לא רוצה לענות עליה? עניתי בשאלה…

למה את שואלת?

סתם, הסתקרנתי, חשבתי שאת נראית אולי כאילו את אולי… מספרד…

לא, עניתי, אני לא מספרד.

אנגלי היה מייד יורד מזה, הם מאד רגישים לסימנים שמישהו רוצה לעבור נושא. אבל היא לא – מה פתאום. היא רצתה לדעת.

אז מאיפה את?

*נשימה עמוקה* מישראל, actually. (כמה שניסיתי, לא הצלחתי לחשוב איך לתרגם את המילה הזאת בהקשר הזה. זה יכול להיות: בעצם, למעשה, אבל זה מתפקד כאן יותר כמו "אם את דווקא שואלת".)

תשובתה (עדיין בטון מנומס לחלוטין): אה, אז אנחנו שכנות.

כך שכמובן לא היתה לי ברירה אלא לשאול: אה, מאיפה את?

תשובתה: מפלסטין, actually.

אחלה…

שמרתי על קור רוח ועל טון מנומס, אמרתי: אה, שכנות קרובות מאד. הודיתי לה בערבית על העודף, ויצאתי לרחוב כשאני מלאת תודה על שאני עדיין בחיים…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s