ברוך ה' יום יום – והפעם: מעטפות

יש המון סיבות להלל את אלוהים ולהודות לו, אבל אני כל כך אוהבת את הסיבות הקטנות, הפרטים הפיצפונים של חיי היומיום שלי שבהם הוא מתערב – התזכורות האלה שבורא העולם לא עסוק מכדי להתעניין בבעיות הפעוטות שלי.

והיום זה היה בעניין מעטפות.

לא סתם מעטפות נורמליות – מעטפות קשיחות, כי אני רוצה לשלוח תמונה בדואר. (כן, כן, תמונה אמיתית כזאת, מודפסת, לא באימייל… זוכרים? ;-) ) היתה חנות פה קרוב שבה תמיד מכרו כאלה, אבל החנות הזאת נסגרה לא מזמן. אז שאלתי את עצמי לאן ללכת. והרי תהליך ההתלבטות שלי:

יש חנות עתונים אחת, בשם מרטינס, קרובה מאד – חמש דקות הליכה – ויש שם גם סניף דואר ומוכרים שם קצת כלי כתיבה וכאלה. מעטפות רגילות בטוח יש להם, אבל על מעטפות קשיחות לא הייתי בטוחה.

מצד שני יש חנות עתונים בשם טיילורס שהיא חנות נחמדה יותר, ואמנם גם שם אני לא יודעת אם מוכרים מעטפות כאלה אבל אם אני כבר הולכת בכיוון ההוא (שזה הכיוון ההפוך לגמרי ממרטינס) אז יש עוד דואר בהמשך אותו כביש ושם אני די בטוחה שכן יהיו להם מעטפות קשיחות, כי הם מחזיקים מלאי הרבה יותר רציני. אבל ללכת עד שם זה עשרים דקות כל כיוון, והשעה כבר שעת אחה"צ כזאת שבה אני צריכה לקחת בחשבון שעות סגירה.

אז התלבטתי, אבל משום מה היתה לי הרגשה חזקה שאני אמורה ללכת למרטינס דווקא, למרות שההגיון שלי אמר ללכת לכיוון השני.

במשך השנים שבהן אני מכירה את אלוהים למדתי לא להתעלם מתחושות כאלה, כי זה מאד מאד יכול להיות שהוא אומר לי משהו. וכשאני מסתכלת בדיעבד על מה שקרה, אני רואה שזה באמת היה הוא שדירבן אותי לא רק ללכת דווקא למרטינס אלא לצאת בשעה שבה ההגיון שלי אמר שאני לא צריכה עדיין למהר, כי מרטינס פתוחים עד שש. בכל זאת היתה לי תחושת בטן כזאת שאני אמורה לעוף מהבית עכשיו ולא להתעכב, השעה היתה בסביבות חמש, ויצאתי, בלי להבין למה זה חשוב.

במרטינס לא היו מעטפות קשיחות. יש להם מעטפות נורמליות, יש להם מעטפות כאלה עם ריפוד רך, אבל אין להם מעטפות קשיחות. קניתי שם כמה דברים אחרים שרציתי (חנות עתונים שמוכרת חלב! שימושי, אבל לא ממש ברור לי הקשר…) ויצאתי מהחנות, מתכוונת לשים פעמיי חזרה הביתה. אבל איך שאני מתקרבת למעבר החצייה אני רואה בזווית עיני את החנות שבה אני קונה דיו למדפסת – מה הקשר, אתם שואלים? פשוט נזכרתי שבחנות הזאת יש בעצם כל מיני דברים, כולל כלי כתיבה וכאלה, ואמרתי לעצמי שמי יודע, יכול להיות שאפילו יש להם מעטפות קשיחות. זו מין חנות מבולגנת כזאת עם תערובת מוזרה של מה שלא יהיה שעלה בדעתם לשים על המדף, אין לדעת מה יעלה בחכתך אם תיכנס לשם. אז נכנסתי, ובאמת היו להם מעטפות קשיחות. וכשיצאתי הסתכלתי על השעון ועל שעות הפתיחה שלהם – הם סוגרים בחמש וחצי. (כן, זה נורמלי פה.) אם לא הייתי מזדרזת לצאת מהבית כשאלוהים דירבן אותי, לא הייתי מספיקה. ובחיים לא היה עולה בדעתי ללכת דווקא לחנות שמוכרת דיו למדפסות כדי לצוד מעטפות…

זהו. אני יודעת שיהיו אנשים שיגידו שאני מחללת שבת בהקלדת הפוסט הזה, אבל לי נראה שדווקא לכתוב על מה שאלוהים עשה בשבילי זה דבר שמאד מתאים לשבת. בכל עת אברכהו, תהילתו בפי. גם בשבת, גם בכל יום. כי הוא אתי כל הזמן, ומגיע לו כל הזמן שאהלל אותו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s